חפש בבלוג זה

יום רביעי, 30 במרץ 2011

אז למה אין לנו שלום?




א
כדי לנסות לענות על השאלה שלמעלה אני רוצה להתחיל בהזכרת נשכחות. בשנות התשעים, בשיא תקופת אוסלו, הסתובב כאן רעיון, שזוהה יותר מכל עם שמעון פרס על "מזרח תיכון חדש". הרעיון בתמציתו היה חלום על פיתוח קפיטליסטי מואץ של המזרח התיכון עם דגש על האזורים הפלסטינאים והפיכת האזור כולו למשגשג מבחינה כלכלית בדומה למה שמתרחש בעשורים האחרונים במזרח אסיה (הקשר למודל האסיאתי אף זוהה בפירוש עם ההקבלה שעשה פרס בין עזה העתידית לסינגפור). הרעיון הזה המשיך להתגלגל פחות או יותר עד לפסגת ברק- ערפאת בקמפ דייויד (ברק דיבר אז על בניית "מדינת היי טק") ואחר כך צלל לתהומות הנשייה וההתפקחות של האינתיפדה השנייה. הסיבה שאני מעלה את הדיון הזה מהאוב היא על מנת לטעון שדרך המודל הזה לשלום ובייחוד הנחות היסוד שמאחוריו ניתן להסביר משהו על מצבנו העגום.
 רעיון המזרח התיכון החדש היה מבוסס על מספר הנחות יסוד:
א.      פיתוח כלכלי-קפיטליסטי מביא לדמוקרטיזציה ולאימוץ פחות או יותר אוטומטי של המודל המערבי הליברלי. ההנחה הזו אפיינה פרשנים רבים של התקופה. אנשים כמו פרנסיס פוקוימה אפילו טענו כי לאחר המלחמה הקרה הגענו לקץ ההיסטוריה – ההנחה הייתה שכל העולם נע  לעבר עתיד אחד של דמוקרטיה ליברלית ושוק חופשי נוסח אמריקה ושפתיחות כלכלית מובילה בהכרח לפתיחות פוליטית. כך גם במזרח התיכון, הכל נע לאותו הכיוון. כל זה הסתבר כסוג של אופטמיזם מרחק לכת. עם הזמן טענות כאלה נשמעו פחות ופחות משום שהמציאות הוכיחה כי לא רק שיש מדינות שמצליחות לחמוק באופן יעיל משינויים, גם מדינות שיש בהם שוק חופשי (כמו סין למשל) מצליחות לשמור על משטר סמכותי ולא דמוקרטי לאורך זמן.
ב.      הקפיטליזם=טבע האדם: זוהי הנחה עמוקה יותר, נסיבתית פחות (וכתוצאה מכך גם קשה יותר לעקירה). על פי הטענה הזו המודל הקפיטליסטי חופף באופן מדויק למדי לטבע האנושי. הוא מבטא את מאוויו, תשוקותיו וחמדנותו הבלתי נשלטת, זאת לעומת הסוציאליזם שנתפס כמלאכותי ומנוגד לטבע. הטבע נתפס כסוג של גורל – הוא קבוע, בלתי משתנה ואי אפשר לברוח ממנו. חשיבה כזאת אפשר למצוא למשל בספריו הפופולארים של תומאס פרידמן על הגלובליזציה: הכניעה לערכי השוק הם הטבע והטבע הוא בלתי נמנע. אפשר להתנגד אליו אבל רק לזצן קצר ועם תוצאות הרסניות. בהקשר שלנו, האופטימיות של מזרח תיכון חדש הייתה למעשה הרכיבה שלנו על גל ההיסטוריה והאבולוציה הטבעית. אם רק נשכיל לא לפעול נגד הטבעי (פעולה שכאמור לא תועיל הרבה אבל יכולה לגרום להרבה סבל) נגיע למחוזות השלום הנכספים.
ג.       כל העמים, כולל הערבים רוצים בפנימיותם לאמץ את המודל המערבי. טענה זו היא ההמשך לטענה הקודמת והיא עדיין רווחת במקומותינו וביתר שאת לאור הנעשה במדינות האזור. בשנים האחרונות אפילו יצאו למלחמה בגללה – הפלישה לעירק התבססה על הרעיון הזה, שמאפיין את התפיסה האמריקאית לגבי העולם. מכיון ש"השיטה שלנו" היא הטובה ביותר וכולם רוצים אותה, מי שמונע את כינונה הם יחידים: אנשים שהם פשוט רשעים מרושעים או לחלופין רוצים לשמור את כל הכספים שזורמים למדינה לעצמם ולא להתחלק עם אף אחד. הפתרון הוא אם כן פשוט – צריך לזהות את היחידים האלה ולהסיר אותם (אם אפשר, רצוי לפני שיש להם נשק גרעיני) ואז הרצון הפנימי האמיתי, המערבי הקטן שמתחבא בכל נפש אוריינטלית, יציץ החוצה, ושלום על ישראל.


ב
בסוף, המזרח התיכון החדש לא קרם עור וגידים. אז מה קרה? התשובה הנפוצה אצלנו (בייחוד בציבור המזוהה עם הימין) היא היפוך של הטענה השלישית. הערבים על פי התפיסה הרווחת הם באופן מולד וטבעי אוהבים העדר חופש. השנאה לישראל ולמערב היא שנאה טהורה  - הם פשוט אוהבים דם, דיכוי ואלימות ולכן אי אפשר לבנות כאן שום דבר. בהקשר הזה אוהבים לצטט דברים כמו ההבחנה האיסלמית שהעולם מחולק לשניים, דר-אל איסלם ודר אל חרב (בראשון הכל בסדר, בשני יש עוד הרבה עבודה לעשות) העדר הדמוקרטיות בעולם הערבי, התייחסויות קשות ליהודים בקוראן או ציטוטים כמו "הלכה היא, עשו שונא ליעקב". מה שקצת מצחיק בטענה הזו היא שהיא מזהה את הערבים כאנטיתזה למערב אוהב החופש. אבל אם נתבונן קצת בהיסטוריה  הלא רחוקה כל כך נראה שב-500 השנים האחרונות רוב הכיבוש והדיכוי בעולמנו בוצע בידי המערב (עד שנות השישים, רוב העולם היה בשליטה אירופאית). למעשה, האיסלם כמעט ולא התפשט בכח החרב מאז ימיו המוקדמים. בנוסף, כבר הרבה נאמר על הסובלנות היחסית של העולם המוסלמי למיעוטים, במיוחד בהשוואה לאירופה. כאן בארץ ישראל תחת הסולטן הטורקי, רוב הזמן המצב היה סביר ומעלה וליהודים הותר לנהל את חייהם בעצמאות יחסית. במילים אחרות, הטענה הזו איננה נכונה יותר מן הטענה ההפכית. הערבים לא אוהבים או שונאים חופש יותר מעמים אחרים שאליהם אנחנו מתייחסים בסלחנות רבה יותר.
אז אני חוזר לשאלה המקורית: למה אנחנו לא חיים במזרח תיכון חדש ומבריק?

ג
בטח כבר הבנתם שאני חותר לכך שהנחות היסוד שהזכרתי למעלה הם מוטעות, אבל למעשה אני רוצה להגיד משהו הרבה יותר אופטימי. הטענה היא שההקבלה בין קפטליזם לטבעיות היא לא אשליה אקראית אלא שקר מובנה שנועד לשרת צרכים מסוימים של גופים מסוימים. למה זה אופטימי? כי שקר אפשר לחשוף. יתרה מזאת, שקר  בסופו של דבר עתיד להחשף.
הטענה שלי היא  שלא רק שחזון המזרח התיכון החדש לא הביא לשלום, הוא אחד מן הגורמים המשמעותיים בהרחקת השלום, וזאת משתי סיבות עיקריות:
א. הסיבה שהמזרח התיכון החדש לא כאן היא אכן משום שהערבים לא רוצים בו (וגם אני למען האמת לא כל כך מעונין). הם לא רוצים בו כי זה מודל שנועד להחריב את ערכי היסוד של תרבותם, ולהחליף את החברה המסורתית ואת המשפחה בערכים של צרכנות. הם לא רוצים בו כי זוהי כניעה והכרה בכך שאי אפשר לכונן חברות שבהם החומר משרת את הרוח ולא להפך. רובנו נוטים לראות באיסלם גורם די שלילי בכל מה שקשור לפוליטיקה ובוודאי שכל הנסיונות לחבר בין השניים לא הובילו להישגים מרשימים במיוחד. אבל אם נחשוב על הקשר הזה בין פוליטיקה לאיסלם כתגובה למציאות מסוימת, אפשר להבין שאימוץ המודל הכלכלי-תרבותי של המערב הוא וויתור, ויתור מן הסוג שלאדם דתי אסור לעשות. בלשון החסידות זוהי בעצם אמירה כי יש לנו רק נפש בהמית. יכול להיות שאני באופן פרטי יכול להאבק קצת ולתת מקום לנפש האלוקית שלי אבל כל זה רק ברמת הפרט. ברמה הציבורית, הפראיות שולטת.

ב. הסיבה שיהודים וערבים לא עושים שלום היא  בגלל שאנחנו טועים בזיהוי המלחמה ונלחמים באויב הלא נכון. נאמר לנו שהאויב הוא מי שמולי, זה שרוצה לשלוט כאן במקומי אז נותנים לי רובה ואני יורה בו. נאמר לנו שפעולות צבאיות זה טוב לימין ושפינוי התנחלויות זה טוב לשמאל אז אם אני ימני אני תומך בכל פעולה צבאית כי אני רוצה "שיכנסו בהם סוף סוף" ואם אני שמאלני אז אני רוצה פינוי התנחלויות גם כשמדובר בתוכניות מטורפות כמו ההתנתקות. אבל האמת היא ש"הם", יהודים או ערבים, זה לא האויב האמיתי. האויב האמיתי זו המערכת שדוחפת אותנו לצריכה מתמדת, שפועלת כל הזמן לטובת העברת כמה שיותר משאבים ציבוריים לידיים פרטיות, שהורסת לנו את המרחב הציבורי ומזהמת לנו את הסביבה, ובונה לנו על החופים, שמכרסמת לנו בשבת, שמעסיקה אנשים בתנאי עבדות, ולאחרונה גם מאיימת על עובדות סוציאליות שיוציאו להם צווי מניעה עם הם לא יחזרו לעבוד בפינוי ההריסות של מדינת הרווחה. האויב שלנו זו "מדינת הממון" (שעליה מדבר ר' נחמן בסיפור מבעל תפילה) שבה יש אנשים "שעשו אותם אלוהות", ואנשים שהם חיות ואנשים שאפילו זה לא.

ד
אנחנו רוצים לשים דווקא את הקב"ה במרכז, לבנות לו בית ולהגיד "זה העיקר". לשם כך השאלה המרכזית היא לא מה יהיו הגבולות שלי אלא מה בדיוק אני רוצה לבנות בתוך הגבולות האלה. אנשים ב"ארץ שלום" מחפשים נקודות השקה בין יהודים לערבים ובין יהדות לאיסלם ויש הרבה כאלה – בסופו של דבר האיסלם והיהדות שואפים לכיוון הביטול ולכינון עולם שבו החומריות שלנו משרתת את הרוח ולא להפך. מה שאני מציע הוא שחיפוש המשותף החיובי הוא חיוני לחלוטין אך לא מספיק. יש צורך גם בזיהוי האויב המשותף, במקרה זה תפיסת עולם שמקיפה אותנו מכל עבר ושמנסה לשכנע אותנו שהטבע האלוקי של כולנו הוא דמיון ושכל מה שנותר לנו זה לצרוך ולהתמכר לחומר. האיסלם הפוליטי נוטה לזהות את האויב הזה עם המערב וישראל ולפעול נגדו באלימות רבה. האלימות הזו היא טרגית - מעבר לעובדה שהיא אכזרית עד כדי אבדן כל צלם אנוש, היא פשוט לא עובדת (ואף להפך, משמשת עלה תאנה לחיזוק הדיכוטומיה השקרית בין "המערב החופשי והנאור" לכל השאר) תפקידנו, כיהודים, היא לפעול לקידום האמונה באפשרות של עולם אחר, מודל אחר של כלכלה, יחס אחר למקום ולזמן. הדרך לעשות זאת, לדעתי היא דרך לימוד, דיון ופיתוח של המצוות התלויות בארץ כגון שמיטה, יובל, פאה וכו'. ומציאת ההקבלות בעולם הרוחני של שכיננו הערבים.
אבל המאמר הזה מתחיל להיות קצת ארוך. עוד על כך בהמשך.

יום ראשון, 27 במרץ 2011

שלוש תחנות רוח




בשבוע שעבר עליתי צפונה, לחיפה, עכו וצפת. בדרך פגשתי כמה אנשים שדיברו, או התפללו בדרכם אל ה' יתברך (אבל לא תמיד עם השם הזה).

א: רוחניות עכשוית

התחנה הראשונה הייתה באוניברסיטת חיפה שם התקיים הכנס השלישי לרוחניות עכשוית בישראל. למען האמת, אני לא לגמרי בטוח מה משך אותי להגיע לכנס הזה. דברים מן הסוג הזה נוטים לאכזב אותי, בין היתר משום שהשטחיות בהם היא מובנית. מה כבר אפשר לומר על שיטה רוחנית במונולוג של עשרים דקות, מול קהל?
 יכול להיות שאת הרצון שלי להגיע לשם אפשר להבין כלא יותר מן ההנאה שיש לדוסים לשמוע חילונים שחושבים שבכל זאת יש משהו ביהדות הזאת, ולא רק בפילוסופיות של הרמב"ם אלא בסיפורי צדיקים ובתורות חסידיות. אל תחשבו שזה תענוג קטן – כולנו צריכים חיזוקים וכאן יש הרבה יותר. עבור אלה מאיתנו שעדיין זוכרים שרק לפני כמה שנים, במקומות מסוימים  (כולל בעולם הדתי, ולפעמים ביתר שאת) החסידות נחשבה בעיני רבים פרימיטיבית, אנטי-רציונלית, ורגשנית, זו מהפכה של ממש. היום כולם מסכימים שהיא אכן פרימיטיבית, אנטי-רציונלית ורגשנית אבל עם הנסיגה המבורכת במוניטין של המודרניות והרציונליות, התכונות האלה מתגלות במלוא חינן. כך כידוע,  באוניברסיטאות היום אפשר לשמוע על הבעש"ט, ר' נחמן ואפילו על ר' שלמה קרליבך. אי אפשר שלא להרגיש שמחה על כבודה של התורה בהרצאה כמו זו של שלי גודלברג למשל, שדיברה על עבודת הדמיון המודרך של האדמ"ור מפיאסצ'נה, דמות די איזוטרית עד לא מזמן. מה שעובר בהרצאה של גולדברג זו בעיקר ההתלהבות שבגילוי היופי והרלבנטיות שבתורתו של האדמו"ר ובמובן הזה לשמוע את גולדברג בזמן אמת ובאוניברסיטת חיפה, זו חוויה מעוררת ביותר הנותנת את הרושם שיש בכל זאת נקודת מפגש, דבר שהוא כלל לא מובן מאליו, בהקשר הדתי-אקדמי.  התחושה ההפכית המתעוררת אצלי לפעמים, שיש כאן כמה שפות שקוראים להם עברית שהקשר ביניהם הוא היסטורי בלבד, היא תחושה עגמומית ולא נעימה במיוחד. האם החיזוק הזה מצדיק נסיעה מתקוע לחיפה? כנראה שלא, במיוחד מכיון שהרצאות אחרות היו פחות מלהיבות. חלקם נשמעו יותר כמו פסקי דין, כמו למשל הרצאה של מרצה אחד שלאחר קריאה בכמה מספריו של הרב ארוש וחומרים אחרים, החליט שתנועת התשובה של חסידות ברסלב היא אכן אותנטית  ואילו זו של הרב לייטמן היא פופוליסטית (ואני נשמתי לרווחה, שכל ההתקרבות הזו לצדיק סוף סוף קיבלה אישור מדעי).
כך או כך, נסעתי. הכנס עצמו הוא אכן עכשווי ביותר, בכל מובן. זאת אומרת שמחד, הוא מאופין בפתיחות חדשה ומרעננת ובטשטוש הגבולות בין חוקרים לנחקרים המתאפיינת בין היתר בכך שבחלק מן הפאנלים תורגלו פרקטיקות רוחניות. מאידך, רוחניות היא כל דבר – יהדות, פגאניזם, גוף-נפש וכו' (אחד מן הפאנלים כלל למשל טקס פגאני. אני וויתרתי). בכל זאת ראוי לתת את הקרדיט למארגני הכנס על יצירת האווירה החורגת מן המוסכמות האקדמיות הישנות. כך למשל, לאחר הרצאתה של גולדברג דיבר אדם בשם נתן אופיר על ר' שלמה קרליבך ובמהלך ההרצאה ששולבה בשירים עודד את הקהל להצטרף לשירה. ההצטרפות הייתה מהוססת ובכל זאת, ההישג הוא לא מבוטל.
בסוף גם הלכתי לשמוע את מיכה אנקורי שהופיע בפנל על קולנוע שעסק בסרט החדש "התחלה" (Inception). אנקורי הוא נואם מוכשר מאד, שהרשה לעצמו להתעלם לחלוטין מקולנוע ולדבר על פיזיקה מודרנית, יקומים מקבילים והוכחות מצטברות לכך שהבריאה איננה אקראית אלא מכוונת להופעתו של האדם. אני חייב להודות שזה היה קצת כמו הרצאת תורה ומדע ב"ערכים" ("גדולי המדענים אומרים!" וכו') אבל מעניין בייחוד בהקשר המקום. במילים אחרות, כוחו של הכנס לרוחניות עכשווית היא לא במסרים הספציפים אלא בעצם קיומו ובמסר האופטימי שיש בכל העניין. הלגטימציה שנעשית לרוח היא מהוססת ורחבה ולוקה לעתים בשטחיות ניו אייג'ית אבל עדיין זהו פתח שמראה שמשהו קורה, אפילו ב"כנסיות השכל" הישנות (הדימוי הזה עולה לי כל פעם שאני נכנס לאודיטוריום הכט באוניברסיטת חיפה שכולל אורגן גדול ומוזר שגורם לי להרגיש שאולי הגעתי למקום או לזמן הלא נכונים).

ב' – רוחניות מתחדשת בעכו

אחר כך נסעתי לעכו. וויתרתי על הגיגיו של גיל קופטש ושל מארגני הכנס ונסעתי לארוע שנערך על ידי חברי קבוצת "דרך אברהם", קבוצה סופית-יהודית ערבית. הארוע נערך במתחם של המסדר השאז'לי-ישרוטי בעכו העתיקה לרגל הוצאת ספר של זאב בן אריה על המסדר. אנשי דרך אברהם הם אנשים חביבים ביותר. הקבוצה היא למעשה כמעט כולה  של יהודים שמתענינים בסופיות ובמפגשי יהודים- ערבים וניכר בהם שהם שמחים זה בזה. כאמור, מדובר במפגשי יהודים ערבים ולא כל כך במפגש יהדות-איסלם. נראה שהיהודים שמשתתפים הם בכיוון יותר ניו אייג' או אקדמי. פגשתי שם את השייח' מנסרה שהוא ראש המסדר הקאדרי מנצרת ואת בנו רסאן שמשתתף בקביעות בפעילותיה של הקבוצה. השייח' שמח לשמוע שאני בא מתקוע ודרש בשלום הרב פרומן ואף הוסיף בחום שאמסור לו "תחשוב שעבד- אל סאלם נמצא לידך".
אני חייב להודות שהמפגשים של דרך אברהם נוטים לעורר בי אי נוחות מסוימת. קשה לי לומר בדיוק למה ועד כמה צריך לתת לזה משקל. רגע מביך אחד שאולי יכול להסביר את הענין היה כאשר התחילו לשיר שירי קודש סופיים (שבאופן לא מפתיע, מזכירים מאד זמירות שבת). מי שהתחיל לשיר היה אדם נשוא פנים בגיל העמידה, עכואי, ומורה לקוראן שלא הסתפקתי לדבר איתו. שר גם השייח' מנסרה וכמה אחרים (היו שם הפעם אפילו שני נשים מוסלמיות) והשאר השתתפו כמיטב יכולתם והכל היה טוב ויפה. באמצע השירה, קמה אחת המשתתפות היהודיות והחלה בריקוד יחיד, בסגנון חופשי. אני מודה שאני אדם די שמרן בדברים כאלה, אבל נדמה לי שהריקוד הזה חשף יותר מכל את הזיווג המוזר הזה בין יהדות ניו אייג' לאיסלם סופי, מתון אולי (למרות שאני לא יודע מה זה אומר בדיוק) אך בהחלט מסורתי. אני מרשה לעצמי להניח  שריקודים מן הסוג הזה  לא מתקיימים דרך קבע בתפילות הרגילות של המסדר הישרוטי.  
מעבר לתחושות האישיות שלי, הערב  היה מעניין ומה שמעניין אף יותר הוא המסדר השאז'לי-ישרוטי עצמו. מדובר במסדר שהוקם על ידי השייח' עלי נור אל דין אל ישרוטי שהגיע לעכו מתוניס באמצע המאה ה-19 וחי בה קרוב לחצי מאה. לאחר חיכוכים ראשוניים עם השלטונות הטורקיים, נוצרו קשרים אישים טובים עם הסולטן ולמסדר הוענק שטח רחב במרכז העיר העתיקה של עכו. במלחמת העצמאות, נכדו של השייח' המיסד החליט להעביר את המסדר לביירות ומשם מאוחר יותר לעמאן.  למעשה, על פי מה שסיפר לי ר'סאן מנסרה, אחרי 1948 בכלל לא נשארו סופים בארץ משום סוג. התנועה חודשה באופן הדרגתי בהשראתו של שייח' מהר הזיתים (שהוא גם חמו של מנסרה) אחרי מלחמת ששת הימים. למסדר הישרוטי בארץ יש כמה עשרות חברים בלבד, אבל המתחם עצמו שהוא מרהיב ביופיו עובר עכשיו שיפוץ מקיף שיהפוך אותו מן הסתם לאתר תיירות חשוב. מנהיג המסדר, צאצא ישיר של המייסד, מתגורר בעמאן אך מבקר בעכו בקביעות.


בתקופת השיא של המסדר, בסוף המאה ה-19, היה השייח' ישרוטי שם דבר ומאות מאמינים נהרו אליו מכל הגליל ומלבנון. מה שמעניין הוא שבאותו הזמן פעל בעיר הבהא אללה, מייסד הדת הבהאית. במקביל החלו אנשי העלייה הראשונה לבנות את המושבות בגליל  - סג'רה, כפר תבור, מטולה. האם ידעו הציונים הראשונים על התכונה הרוחנית של עכו באותו הזמן? האם מישהו מתוכם פגש את השייח' או את חסידיו?  האם מישהו תיאר לעצמו אז, בעכו העות'מנית של מחצית המאה ה-19 שהבאהים יכוננו דת עולמית, שעליית היהודים תהפוך לזרם  שיכבוש את הארץ ושהישרוטים יאלצו לברוח ללבנון?


מה שנותר לא לגמרי ברור הוא מעמדם האמיתי של הסופים בארץ -  האם המסדרים מהווים מקור משיכה למוסלמים צעירים בדומה למשיכה של רבים כיום לחסידות ולתורת הסוד? הייתי רוצה לחשוב שגם אם לא, זה עניין של זמן. ההכרות שלי עם האיסלם בישראל היא מוגבלת מדי מכדי לומר שכך הוא, אבל אם זו לא מציאות, או מציאות עתידית הרי שלכל הפחות זה חלום ראוי – שהמסדרים הסופים יחזרו לישראל ביתר שאת ושיקרבו אליהם צעירים ערבים מחפשי דרך. בהקשר הזה, שמעתי מפי הרב פרומן שמה שחסר למוסלמים זה את הרב קוק שלהם. הרב קוק טען שהסיבה שהוא רואה את כל ענין הציונות אחרת מן החרדים הוא משום שהוא לומד פנימיות התורה והם לא. כיום, נראה שהאיסלם הווהבי, שממומן על ידי נפט סעודי נותן טון משמעותי ומצליח להציג את עצמו כאותנטי יותר מתפיסות אחרות. לעניננו, הבעיה שלנו היא לא רק שאיסלם כזה מייצר טרור אלא שהוא מביא שיח דתי שתקוע ברמת הפשט. לעשות את הצעד הקטן הזה פנימה ולומר שהג'יהאד האמיתי הוא פנימי, זה מה שחסר היום (ואם נודה על האמת, הוא חסר לא רק אצל המוסלמים). כל זה כבר נאמר על ידי הסופים הגדולים של באלף  ושלוש מאות השנים האחרונות. זה פשוט צריך להאמר שוב ועל ידי האנשים הנכונים.

ג' – חזרה הביתה, אל ההר הטוב

עזבתי את עכו ונסעתי בכביש המוכר לצפת. היה כבר מאוחר מאד אבל אני עוד לא התפללתי ערבית והחלטתי שאני חייב לגשת לרשב"י. כשהגעתי היה כבר כמעט חצות, אמצע השבוע, אמצע החודש, וריק יחסית.  כל כך ריק היה שהשתטחתי על הציון כאוות נפשי. פגשתי את ר' משה קעניג הגבאי של בית הכנסת של חסידי ברסלב בצפת ודיברנו קצת. הכל היה כרגיל-  בפנים מואר וחמים , ומן המרפסת האחורית, ההר נראה שחור וריק. בדרך חזרה מצפת לא יכולתי להתאפק ונכנסתי גם למערת הקבר של ר'יהודה בר אילעאי, מתחת לכולל שבו ביליתי שנתיים. היה חשוך לגמרי אבל הדלת הייתה פתוחה. במערה היו עוד כמה נרות דולקים. ישבתי שם קצת ואמרתי פרק או שניים של תהילים. זה היה מספיק בשבילי.

יום שני, 7 במרץ 2011

לראות את הזוהר

כמה מילים על מה שקורה בתקוע מאז שנודע לנו על מחלתו של הרב פרומן




א.      טבת
פתאום כולם באים לשיעור והבית שלו מלא לגמרי. בחורים דחוסים על מזרן בסלון ונשים מסתופפות בפינה. פתאום מצלמת וידאו מרחפת ביננו ומכשיר הקלטה עתידני על השולחן. פתאום מתעדים, מקליטים, מנסים להאחז. גם אני.
הוא מספר את הסיפורים שלו, סיפורים ששמעתי פעמים רבות. על כך שהוא מנסה לחזור לזוהר שהוא למד בבתי הכנסת הספרדים בצעירותו בירושלים, הזוהר שנגרס בלי הבנה אחרי התפילה עם התה. (אולי מעייפות, אולי מהסח הדעת, טעם התה שאליו הוא מתגעגע הופך להיות עם שיבא ולא עם נענע. ) אחר כך גם על אמא שלו, "המורה הראשונה שלו לזוהר" שאמרה לו, "כפי שהיה נהוג לומר בפולניה" שמי שלומד זוהר משתגע (וכן הוה). "אני נוהג לומר בשיעורים שלי" הוא אומר במתיקות כזו, כאילו לא אנחנו אלה שיושבים בשיעורים שלו, "שאני הסטרא אחרא של הזוהר" כלומר חוטא בחטא הפרשנות למה שלא ניתן לפרש.
אנחנו מוחאים כפיים, על פי הוראותיו. "הרבי מחב"ד" הוא מספר, היה מוחא כפיים כך, ימין על שמאל, אבל הוא (כך הוא עושה מבלי לפרש) מוחא כפיים בקו האמצע, ללא נטייה. הוא מוחא בכח ומוחה בכח ואנחנו אחריו. זו עבודה. אף פעם לא מחאתי ככה כפיים. מוחאים בכח ורוקדים בכח. אנחנו מנסים להמתיק, בכח. מפעם לפעם הוא נזכר, וצועק  - "ה' אלוקי, שוועתי אליך ותרפאני".


ב.      בבית הכנסת של תקוע ב'
בפעם הראשונה, הביאו את אהוד בנאי לבית הכנסת של תקוע ב'. נכנסתי מאוחר בדיוק כששרו את "מזמור לדוד ה' רועי לא אחסר" במנגינה המוכרת. הם שרו "שבטך ומשענתך המה ינחמוני" וראיתי את הרב מניף את ידו עם המלה שבטך, כמו שוט. הבנתי שכך הוא מפרש, שבט כמקל שמכים איתו או ככעס (את הקשר לנחמה אני משאיר לאחרים). ועוד הבנתי שבתנועות ידיו הוא מלמד אותנו תורה.
ישבתי על הרצפה – היה צפוף מאד. הוא סיפר על עצות שהוא מקבל, הרבה עצות לרפואה. היה אצלו רב גדול מבני ברק שאמר לו שצריך להדבק בבורא עולם וכך להפוך את המוות למיותר (ככל הנראה דרך לימוד משניות). ועוד אשה אחת שאמרה לו להזכיר הרבה את אבותיו ולעורר את רחמיהם
זה היה זוהר חתרני ביותר, ביקורת של הרשב"י על הבבליים, כלומר חכמי התלמוד הבבלי ששמים הכל בברזל. "ראשי הברזל, האייזנקופ". ר' שמעון אומר שהם מגמגמים, קשה להם לגלות את הסודות את מה שהוא לימד אותם כבר, פעמים רבות.
 "ראשי הברזל האלה" הוא נאנח. "ששמים הכל בברזל".
 והייתה שמחה גדולה וריקודים אין קץ  -


ג.       שבט
ברי סחרוף מגיע, לבית הכנסת של תקוע ב'. לא אומר הרבה אבל נראה מאושר.  הרב מרוצה. הבוקר, בבית הכנסת הוא ביקש לברך שהחיינו  על החלומות הרבים שמתגשמים לו, על הפריחה הזו של התפילות אל השמיים, בזכות כנפי הנגינה. עברו כבר כמה שבועות והוא נינוח יותר. מדבר על כך שהצדיקים מברכים על המוות "הטוב והמיטיב". היום הוא לא צועק וזה מטריד אותי מאד. למה הוא כבר לא צועק?
הוא מספר על מלחמת ששת הימים. הוא היה צנחן ושלחו אותם לסיני, לאום-קטף. ההוראות של  "מי שאחר כך היה גנרל מהולל" היו שכל אדם לעצמו. הוא קפץ לשוחה עם התנ"ך שהיה לו תמיד באפוד, לשוחה עם 30 חיילים מצריים ("29 אני עוד יכול לבד, אבל שלושים – "). אבל הם הופתעו כל כך שכולם ברחו.
אני תוהה אם זה לא הקרב הזה, במתחם אום קטף, שהביא לנו את האדם שהוא. הנה הוא בסכנת מוות אמיתית, הוא עושה מעשה, קופץ לתעלה עם תנ"ך באפוד – ומתרחש לו נס והם בורחים.
 גם אני קראתי את הסיפורים על צדיקים שהבריחו חיות טרף עם תפילין, שרכבו על אריות, "כי שם ה' נקרא עליך" אבל הוא הרגיש את זה ממש, בגופו. מאז, הוא קופץ לתעלות העמוקות. והם בורחים.

ד.      הזוהר
עד לא מזמן שיעורי הזוהר היו נערכים בבית שלו בלילות שבין ראשון לשני. מאז שנודע שהוא חולה, השיעורים עברו לבית הכנסת ומשם לאולם האמפיתיאטרון של היישוב. תמיד מלא עד אפס מקום. בעצם, מאז שנודע לנו,  השיעורים שלו והתפילות לרפואתו הם פסטיבל מתמשך ונדמה שכל העולם משחר לפתחו. אפשר לשבת כאן בתקוע ולחשוב שכל הסיפור הזה של דתיים וחילונים ומלחמת תרבות נגמר, כי כולם באים לכאן לנגן ולהתחבק וללמוד תורה.  הרב מוחא כפיים ומחבר ימין ושמאל, והתנועה שלו פועלת. בידיו, ובידינו, הוא מחבר עולמות.
אפשר לשבת כאן בתקוע ולשכוח שיש מושג כזה "שטחים" ולחשוב שתל אביב זה כאן, בצד השני של הוואדי. "הזוהר הוא כמו אשה, כמו ענן" הוא תמיד אומר, וגם הוא כך, משתנה, זורם מהארץ לשמים וחזרה. הוא מחבק הרבה, את כולם. גם אני מחפש מקום אצלו.
פתאום אני מבין שהתרגיל הזה לעולם לא יצלח. מי יכול לדבר בשבחו? מה הטעם עכשיו, להפליג במטאפורות על אור ושמחה ויראת שמיים? את המילים והשיטות צריך לזרוק תכף ומיד. רק הזוהר יאיר.

יום חמישי, 3 במרץ 2011

המוזיאון הסוציאליסטי של סין



רשימה שהתפרסה בכתב העת הסוציאליסטי "חברה" בשנה שעברה


כבר למעלה משמונה חודשים  שאני מתגורר בקונמינג שבמחוז יונאן, בדרום מערב סין. מחוז יונאן נחשב מאז ומתמיד לפריפריה הנידחת של סין אבל נראה שלאחרונה תנופת הפיתוח האדירה שעברה על מזרח סין מגיעה גם לכאן.  יונאן היא גם אזור רווי מיעוטים אתניים שהם  הנושא לעבודת המחקר שאני עורך כאן. לפני כמה ימים שמתי לב לעלון פרסומי שחולק בבית הספר שבו אני לומד סינית. היה זה עלון של בית החולים Richland hospital  .  הריצ'לנד כשמו כן הוא – בית חולים לעשירים. העלון היה בסינית אבל מכיון שקהל היעד של בית החולים כולל  גם את המערביים הרבים המתגוררים בעיר, משפט אחד ממנו תורגם לאנגלית:
Choose Richland International Hospital, Choose honorable life style
זוהי סין של תחילת המאה ה-21. מדינת הרווחה נעלמה כמעט לגמרי, המילים "חבר" ו"מלחמת מעמדות" כבר מזמן לא נשמעות. ספרו האדום של מאו נמכר בדוכני עתיקות ביחד עם מטבעות ופסלים מתקופת הקיסרות. סין של היום היא בעיקר ג'ונגל קפיטליסטי המתנהל תחת שליטתה של המפלגה הקומוניסטית. רפואה, חינוך ושירותים עולים כסף. זו עדיין לא אמריקה – יש גם רפואה מסובסדת ולמי שיש "יחידת עבודה" בדרך כלל יש גם ביטוח רפואי. עבור חלק מסוים (לא מבוטל, לפחות מספרית) עשרים השנים האחרונות הביאו לקפיצה אדירה באיכות החיים. לאחרים, כמו האיכרים (רוב אוכלוסייתה של סין) ומיליוני העובדים הזמניים מהכפר המציפים את הערים הגדולות,  ביטוח רפואי ו"סגנון חיים מכובד" הם מצרך נדיר.
אבל מה שבאמת מעניין בסין הוא לא הקפיטליזם ונצחון הצרכנות. הליכתה של סין בדרך כל האומות היא עובדה ידועה ומוכרת. המיוחד בסין הוא שהסמלים הסוציאליסטים הישנים נותרו על כנם. הדגלים האדומים, פסליו של מאו, וסמלי המפלגה עדיין מתנוססים ברחובות. כלומר בעוד הסוציאליזם נעלם משפת היומיום, הרי שביטוייו הגשמיים עדיין מוצגים לראווה. רבים מבטלים את התופעה הזו כחסרת משמעות – מעין מס שפתיים שהמפלגה משלמת לעברה. אך לעמידותו של הסגנון הסוציאליסטי הזה יש, לעניות דעתי משמעות החורגת מפני השטח. למעשה, סין של היום היא מוזיאון חי של הסוציאליזם כסגנון.  למרות שחלקים מרכזיים בדוֹגמה המרכסיסטית כבר לא ממלאים תפקיד אמיתי בחייהם של הסינים, הרי שהחשיבה המטראליסטית, והמודרניזם הנוקשה של המאה שעברה עדיין שולטים פה בכיפה.  במילים אחרות: סין היא דוגמה מעניינת למה שנותר מהסוציאליזם כשמוותרים על העיקר.  השיטה הכלכלית כבר כמעט ואיננה, מלחמת המעמדות והוודאות בנצחון סוציאליסטי כלל עולמי כבר מזמן לא כאן. עבור הסיני הממוצע ההתעסקות בענינים אידאולוגיים היא מינימלית והיחס לקומוניזם מתבטא בעיקר בשירה נוסטלגית של השירים המהפכניים הישנים בגנים הציבוריים בסופי שבוע. ואף על פי כן, משהו נותר. מה שגראמשי הגדיר כ"הערכים הנורמליים"  כלומר המבנה העל התרבותי אידיאולגי. כל זה עדיין עומד על כנו, אך במקרה הזה בצורתו הסוציאליסטית.
כמו במקומות אחרים, כשהמהות נעלמת נותר הסגנון, כעין קליפה המעידה על העדרו של הפרי. בהעדרה של השאיפה הנעלה לתיקון עולם והאמונה בכוחו של האדם להגשים מטרות נותרה רק נקודת המבט המופנמת על המציאות כחומר בלבד. נותר רק מבנה העל המודרניסטי  - רציונליזם קר וחסר ייעוד. הסגנון הסוציאליסטי בסין הוא סגנון של דיכוטומיות נוקשות, שלבים מובחנים, קווים חדים וקשים המפרידים בין החיובי לשלילי. תפיסות התפתחותיות נוקשות עדיין שולטות במדעי החברה על פיהם עמים שונים ממוקמים במקומות שונים על סקאלת התפתחות כלכלית-חברתית. אך בשונה מן העבר, מי שעומד בראש הציר (במקרה המקומי מדובר בבני הח'אן, הרוב הסיני המוביל את כל עמי סין את עבר הקידמה), מבטא את עליונותו בעצם התפתחותו הכלכלית, ללא תוכן נלווה. ההתפתחות הכלכלית תפסה את מקומה של ההתפתחות החברתית אל עבר אוטופיה סוציאליסטית. (מטרת ההתפתחות עמומה למדי – על הסוף לא ממש מדברים). במילים אחרות, התוכן הוחלף בבן כלאיים מוזר ומקומי  - ערכים קפיטליסטיים מובהקים שלא מדברים עליהם באופן ישיר. למעשה, האידאולוגיה של כלכלת השוק שולטת כאן בכיפה אך היא מוצנעת, חבויה מתחת לססמאות וטרמינולוגיה מרומזת כמו "סוציאליזם במאפיינים סיניים". “To get rich is glorious”, כך אמר דנג שיאו פינג, מי שהביא את הרפורמות לסין ב-. 1979 . (ככלל, נדמה שמאז הסינים מעדיפים לדבר על הקפיטליזם שלהם בצורה מאופקת יותר.)
זוהי, בפשטות, חברה ללא אמונה. לאחר שהאמונה הדתית סולקה על ידי הקומוניסטים, והאמונה הקומוניסטית נעלמה בעשרים השנים האחרונות, נותרה סין כמעוז של "מדעיזם". כבר היה מי שציין שסין סובלת ממה שמכונה "התסביך הפוסט קולוניאלי" – בזמן שבמערב החשיבה המודרניסטית בנסיגה (ובמקומות מסוימים בבריחה של ממש) בסין המודל המערבי הישן עדיין שולט בכיפה. אכן, האמונה במדע היא בעלת מאפיינים דתיים מובהקים, וגם בסין מופיעות מפעם לפעם הסיסמאות על יכולתו של המדע לקדם את החברה לקראת הרמוניה וכדומה. אך נדמה לי שיותר מלעורר השראה דתית, האמונה במדע כאמת עליונה ויחידה מבטאת בסין בעיקר פחד וחרדה מעולם מלא סכנות וחסר ייעוד.
בית החולים ריצ'לנד הוא דוגמה טובה לשילוב המופלא בין רפואה מופרטת של כלכלת השוק, חשיבה פאטרנליסטית-סמכותית וחרדה. הרופאים, אנשי המדע הם נציגי האמת המוסכמת. הם מחלקים הוראות בסגנון המקובל בסין, במעין דאגה אבהית שלא מותירה ספק באשר למקור הסמכות. אבל כאמור בית החולים הוא פרטי ומעוניין ברווחים ולכן ההמלצה היא לצרוך תרופות רבות ככל האפשר ומגוון רחב של טיפולים רפואיים. רפואה המונעת מאינטרסים כלכליים ומשיקולים משפטיים איננה יחודית לסין, כמו גם האמונה הדתית ברופאים ובמדע. השונה הוא השילוב בין שני האלמנטים המובילים של הסגנון הסוציאליסטי הרווח כאן. הראשון הוא ציות עיוור לסמכות ולאורתודוכסיה המוכתבת על ידי המרכז בביג'ין.  השני הוא החרדה - תוצר לוואי של העלמותה של תחושת היעוד. חוסר הבטחון בעתיד שנגרם גם כתוצאה מפיתוח מואץ במיוחד, הוא זה שגורם לאנשים להאמין כי מוסדות כמו בית החולים ריצ'לנד מסוגלים לספק "אורח חיים מכובד" למטופלים שלהם.
במובן הזה סין היא תמרור אזהרה להמרה המסוכנת בין מהות לסגנון. ההצמדות לסגנון סוציאליסטי, במינוח, בסמלים, בתמונות של צ'ה גווארה או אפילו בשימוש יתר בגופנה המרובעת שמזכירה את עיתוני השמאל הישנים בארץ, עלול לגרום לבלבול באשר למטרות האמיתיות. הדבקות בסגנון היא תוצר לוואי של דוֹגמה נוקשה. כאן בסין, ובמידה רבה גם בישראל, עייפות מאידאולוגיה, ממילים גדולות ומדגלי המועדון, היא תופעה נפוצה. כשמתעייפים ונופלים, הנטייה שלנו היא ליפול היישר אל תוך הנחות היסוד הבלתי מודעות. במקרה הזה מדובר במטאריליזם שבצורתו הבסיסית והלא מודעת פועל בעיקר ככוח המושך כלפי מטה. סין היא חברה מטארליסטית בכל מובן – גם בפועל, במובן הפשוט (דבר המתבטא בצרכנות הגואה), וגם בהנחות היסוד הרווחות הרואות את העולם החומרי כמציאות היחידה ובפיתוח הכלכלי את חזות הכל.  אנשים רבים חושבים כי המטאריליזם הסיני משקף איזושהי נטייה טבעית-תרבותית למסחר וייחוס משמעות רבה במיוחד לכסף. בעיני זוהי הסתכלות לא מדויקת. עם העלמות הסוציאליזם הרעיוני ולאחר שהתרבות המסורתית ספגה מכות קשות בתקופה המאואיסטית, נותר רק המודרניזם בצורתו הגסה ביותר. כך גם במקומות אחרים בצדה השני של היבשת -  ללא אמונה בייעוד כולל וביד מכוונת עם רצון להיטיב (לא "יד נעלמת"  ושרירותית של כוחות השוק ולא חוק אבולוציוני חסר רצון),  נותר רק אוסף של סיסמאות חלולות, שיותר משהן מבטאות מהות סוציאליסטית, הן מזוהות כ"גירסא דינקותא" של מגזר מסויים באוכלוסיה. נותרת רק התרפקות נוסטלגית על סמלי העבר שאינה מאפשרת בחינה מחודשת ומעמיקה של החברה העתידית לה אנחנו מייחלים. 

הרב גינזבורג על מהפכה ותשובה


אנחנו מדברים פה על מהפכנות  יהודית, והנה אתמול קיבלתי שיחה של הרב גינזבורג עם כמה התייחסיויות מענינות לנושא. השיחה היא למעשה מפגש בין הרב לעורכי העיתון אדרבא, עיתון שנותן במה לעולמם של בעלי התשובה. הרעיון המרכזי שיוצא מן השיחה היא שיש רצון להקים תנועת תשובה שתאחד את כל בעלי התשובה מכל הגוונים ותפעל הן בחברה הדתית והן בחרה הכללית.
הרב גינזבורג הוא מהפכן ידוע. אני מודה שאני לא מרגיש לגמרי בנוח עם כל מה שנאמר בספרים של על תיקון המדינה, בעיקר לגבי היחס לגויים, אין ספק שהשאיפה החבד"ית שלו לשינוי אמיתי וכולל היא מעוררת השראה. במאמר מוסגר, נראה לי שאחת הסיבות שחב"ד הצליחו להשאר בפעילות בברית המועצות מקורה כאן, ביכולת להציג רעיון מהפכני אלטרנטיבי לזה של הבולשביקים. (ואולי גם בגלל שנהנו מזה קצת, מכל הלהט המהפכני הזה) בכל מקרה  הרב מכוון את השיחה לקוים מהפכניים של ממש:
"אם הולכים על מהפכה זו מהפכה, החברה, הכל צריך להשתנות. או שזה בתוך הכלים הפוליטיים של המדינה הזו, או לא בתוך הכלים, אבל צריך להתייחס לזה שהמהפכה כאן היא מהפכה כללית, שצריך להפוך כאן את כל פני החברה בארץ..... בעלי התשובה צריכים לעשות מהפכה ולתפוס את השלטון"
בהמשך הוא גם מסביר מה הם הגורמים המעכבים, בהקשר של העולם החרדי, כלומר של אלה שבאופן טבעי אמורים להכנס לתפקיד המהפכני ואינם עושים זאת. (אין בשיחה זו דיון בממסד הכללי, נושא שהרב מתייחס אליו במקומות אחרים).
"אחד הדברים הלא טובים בממסד החרדי – אצלנו זה פשוט, אבל אולי אצלכם זה קצת חידוש – שהוא לא מוכן לקחת אחריות לכתחילה. אידיאולוגית הוא נגד לקחת אחריות על הבטחון של העם היושב בציון, על כל הדברים הגורליים. הוא רק שמרני, אני את נפשי הצלתי, צריך תקציבים להחזיק את הישיבות שלו, המוסדות שלו, וזהו. אצלי זה הטמא. אם יש משהו 'טמא' בממסד החרדי זה הדבר הזה, שהוא לא חושב על עם ישראל. הוא לא מוכן לקחת אחריות על הגורל של עם ישראל. זה הדבר שבעל התשובה, שבא משם – אם הבעל תשובה מתוסכל, במודע או לא במודע זה בגלל זה".
שורש הבעיה כאן היא השמרנות, וכאן אני חושב שגם הממסד הדתי ולא רק זה שמוגדר כחרדי עונה להגדרה זו. הכוונה כאן איננה לשמרנות רק במובן של קושי להשתנות אלא על שמרנות הן ברמה הערכית והן ברמה הטקטית. טקטיקה שמרנית היא מגננתית  - היא שואפת לשמור את הקיים ולשם כך היא יוצרת מרחבים סטריליים ומנותקים ככל הניתן מן המציאות הסובבת, המזהמת. מנקודת מבט שמרנית, פעילות לשינוי היא פעולה התאבדותית שנוגדת את ההגיון הבסיסי של שמירה מוחלטת על הסטטוס קוו. יש לי חבר שבתו הקטנה לומדת בחינוך חרדי ואמרו לה שאסור לה להחליק עם "רולרבליידס". הסיבה הייתה שזה לא מנהג ישראל. אני מניח שזה היה קשור גם לאי הנוחות מסביב לנשים ותנועה. זוהי שמרנות וכאן אפילו במובן המילולי של חוסר נחת מתנועה, גם ברמה הגופנית.
 אפשר להתווכח על מקומה של השמרנות ביהדות – יש שיטענו שהיא ממש נוגדת את היהדות מן היסוד ויש שיאמרו שזו הסחפות, אבל מה שברור הוא שהשמרנות שהרב גינזבורג מדבר עליה, שמירת המוסדות וכו' איננה קשורה לתורה אלא לשיקולים חברתיים ופוליטיים. אפשר לקרוא לזה גלותיות , שוב, לא רק כהרגל אלא כאידיאולוגיה. הקשר לגלות איננו מקרי – היסודות המהפכניים ביותר ביהדות קשורים בקרקע ונהוגים בארץ ישראל בלבד (שמיטה, יובל, פאה). במובן הזה השמרנות היא גם תפיסת עולם מיואשת. היא נאחזת בגלות מתוך כך שהיא איננה מאמינה כי המציאות ניתנת לשינוי ברמה הטבעית, האנושית, היומיומית. באופן אירוני הייאוש הזה מלווה באופטימיות מוזרה ולא מוסברת ביכולתם של המסגרות השמרניות לשמור על מה שבחוץ בחוץ. לא מזמן ניהלתי שיחת טלפון עם חבר מקהילת ברסלב צפת שאותה אני אוהב (עדיין) מאד. שאלתי אותו לגבי שמועה ששמעתי שתלמוד התורה של הקהילה עבר ללמד ביידיש. "כן, בינתיים זה רק הגדולים" הוא אמר לי. "תראה, זה מוסיף קדושה", והמשיך לספר לי על כל הלכלוך ששומעים ברחוב, בעברית. יידיש כתוספת קדושה, זה רעיון קצת מוזר בהתחשב בעובדה שכבר יש שפה שקוראים לה "לשון הקודש". גם כאן זה הערבוב המופלא הזה בין פסימיות מוחלטת לגבי היכולת לשנות והאמונה ביעילותם של גדרות לחסום השפעה חיצונית (כאילו שלא ניתן לקלל ביידיש).
אבל בעצם, היידיש היא לא העניין. העניין הוא אותו עניין שמתעסקים איתו באדרבא – לחזור בתשובה זה מעשה לא שמרני בעליל. הוא דרוש שינוי עמוק ויסודי ובחינה מחודשת של כל פרט בחיים והוא בדרך כלל מלווה בשינויים פנימים וחיצוניים אין ספור, כולל הופעה חיצונית, מקום מגורים, יחס למשפחה וכו'. עבור השמרנות, המהפכנות של החזרה בתשובה היא בלתי נתפסת ובלתי ניתנת לעיכול. היא רצויה בעקרון כי היא יכולה להתפשר כנצחון אבל בפועל היא מבלבלת ביותר. בפועל לא יודעים מה לעשות איתה.
בכל מקרה, נחזור לענינו. הרב גינזבורג מדבר על מהפכה של תשובה ועל לקיחת אחריות. במקום אחר בשיחה הוא גם מדגיש את העניין שלא מדובר רק על גוון מסוים של בעלי תשובה אלא על משהו כללי ביותר ועל חתירה לשינוי במקומות הנחשבים מחוץ לתחום עבור דתיים רבים – האמנות והאקדמיה (מח ימין ומח שמאל) והכל תחת השראת הקדושה שאותה הרב מגדיר כ"שיר חדש ורוח חדשה". החידוש הוא העיקר – משהו חדש לגמרי ועדיין מקושר לחלוטין לתורה.
הדברים הם מעוררי השראה וניכר שהם פועלים גם על שאר הנוכחים המדברים. אלא שכאן מתעורר הקושי שלי. הרב גינזבורג מדבר על חידוש והחידוש הזה נוגע בפירוש לכל תחומי החיים. הוא מדגיש שאדם צריך לבוא לתשובה עם כשרונותיו הישנים "שכל אחד ינצל את החוש שלו". הוא גם מצר על כך שישיבות מטילות הגבלות אל דברים שונים שבקודש אבל לגבי דברים שבחול הוא אומר: .
".. אני לא ממליץ לאף אחד שינסה לגייר חכמות, כמו שאנחנו קוראים לזה. לא כל אחד מוסמך לגייר חולין. צריך אנשים מוסמכים, שאתה התלמיד תקבל זאת אחרי גיור כהלכה, ואז הוא יהודי מושלם. לא שכל בעל תשובה יתחיל לגייר את מה שיש לו מהעבר."
לכאורה יש כאן סתירה – אדם צריך להביא את כשרונותיו אל היהדות (במדע, באמנות) אבל יחד עם זאת אסור לו "לגייר" חכמות חיצוניות על דעת עצמו. הדוגמה המובאת מאוחר יותר בשיחה מבהירה שלא מדובר בפילוסופיות אלא בחכמה כמו חכמת הנגינה. על פי הרב שימוש במילים של קודש עם מוסיקה "חיצונית" איננה מספקת – יש צורך בהפנמה עמוקה של נגינה יהודית על מנת ליצור את התשתית בנפש ליצירה דרך התורה (על פי הבנתי זוהי גם תפיסתו לגבי פרקטיקות מהמזרח כמו יוגה וטאי צ'י).
אם להודות על האמת הרי שהחשש כאן הוא מובן. "גיור" שטחי עלול להחטיא את המטרה ובעיקר לצייר את העולם היצירתי של בעלי התשובה כחיקוי לעולם החול (כך אני מרגיש למשל כשאני שומע את מוסיקת הטרנס של  הנ-נחים שנוטים גם לגייר שירי חול בעודם מתנגנים בגלגל"צ בגירסתם המקורית). הפתרון של הרב הוא שצריך ללכת למי שיכול לגייר, כלומר לרב מומחה וברור שפתרון זה הוא מורכב. על מי שרוצה לעשות זאת הרב אומר:
"הוא בבעיה, אם לא מצא את בית הדין המתאים – הוא באמת לא יכול. כולנו מבינים שחבל שהוא לא יכול, אבל הוא לא יכול. אלא אם כן ילמד כל כך הרבה שהוא בעצמו יהיה הרב המגייר. אבל על ההתחלה הוא עוד לא שם."
התחושה שלי לגבי ההסתייגות הזו היא שזו מגבלה גדולה מדי. הצורך ללכת לרב לתרגום/גיור של החול הפרטי לקודש הוא לדעתי מחסום שלא יאפשר מהפכה. אני לא טוען כאן שאין לנו צורך בצדיק-מתרגם (ובהקשר הזה אין היום מישהו גדול מהרב גינזבורג בכל מה שקשור לתורת הנפש ולמדע). ובכל זאת, אני נוטה לומר שעבודת הגיור הזו מוטלת גם על האדם הפרטי כי רק הוא יכול להכיר את השורש הרוחני  והתורני של מה שנגע בנפשו בעודו רחוק מן התורה. זוהי בסופו של דבר זוהי  ייחודה של מהפכה יהודית – מהפכות אחרות כשלו לא רק בגלל חוסר אמונה בבורא עולם אלא גם שבאופן יסודי מחולליהם לא האמינו באדם וביכולתו ליצור, לשנות ולהשתנות והעמידו הכל על הקולקטיב ועל המפלגה ומנהיגיה. נכון, הדרך הזו מועדת לנפילות ולאי דיוקים. האם אפשר להמנע מכך? לדעתי לא. אם, כפי שאומר ר' נחמן הגשר הוא צר מאד, הרי שהוא גם מסוכן ובוודאי שנופלים ממנו מפעם לפעם. אבל הנפילות יביאו לקימות ולהתקרבות הדרגתית. אנחנו חיים בעידן של בחירה שבו האדם נאלץ לנווט את דרכו בעולם ולבחור, לבד ממגוון רחב שנוגע לכל תחום. זה נכון גם לגבי היהדות. יכול להיות שבעבר, עם נולדת במזרח אירופה יכולת לבחור להיות חסיד או מתנגד ומאוחר יותר הייתה גם אפשרות של עזיבת המסגרת והפיכה ל"משכיל". כיום ההצע הרוחני, בתוך היהדות ומחוצה לה הוא אדיר ונגיש ביותר. יש שיטענו שדווקא כיום יש צורך בזהירות מרובה יותר ומשום כך כל תרגום צריך לעבור דרך "בוחר מומחה". זהירות היא תכונה חשובה אבל בהקשר דתי, הדרך ממנה לשמרנות שבה פתחנו היא קצרצרה. בכדי להמנע מכך, צריך גם מידה של  אמון ואמונה בבחירותיו של האדם גם בתחילת דרכו בקודש, ומוכנות לספוג גם נפילות.

יום שלישי, 1 במרץ 2011

קמתי והלכתי לים בדרך הארוכה

מחשבות על מסע אל האוקינוס השקט בסתיו 2002



שנתיים הייתי אצל רבי יהודה בר אילעי בעין זיתים. בימים יפים הייתי הולך ברגל, דרך הוואדי הנהדר עם הפרות המסתתרות בין עצי הזית, וכל הירוק הזוהר, הזורם, אל נחל עמוד,
הייתי מתבונן בחלום משם או מן החלונות הגדולים של הבית כנסת הגדול של חסידי ברסלב בערב שבת, אל האופק המטושטש, ורציתי להיות גם במקום בו עמדתי וגם שם רחוק, רציתי את שני המקומות מאד, ובו זמנית, ולמרות שחשבתי שוויתרתי (כל פעם על מקום אחר) היה לי קשה לוותר על התהילה, על הזרות. ובסוף חתכתי,
ככה טוב לומר, חתכתי לאיסטנבול, אבל היה בליבי ים אחר, רחוק, נסעתי לאיסטנבול וראיתי את הבוספורוס וירדתי לגליפולי (למצוא את קברו של סבא של סבא שלי) ומשם לטרבזון שעל הים השחור, קארה דניז, ולים הכספי, לבאקו. ומשם מרחבים צחיחים, אדירים, וערים מאובקות ולב היבשת. חיוה, בוכרה, סמרקנד ואוש, רכבות, אוטובוסים ומוניות לאדה. ועד שהגעתי לקירגיזיסטן כבר לא זכרתי כלום, וחשבתי שהים הוא מיתוס קדמון.
ובחסדי ה', מצאתי משאית שתקח אותי לגבול הסיני וחציתי בבוקר יום שישי קר  ובערב כבר אחרי כניסת השבת הגעתי לקשגר, וזו הייתה החזרה הראשונה (והיא הייתה נפלאה בדיוק כמו שזכרתי. אמנם בגוון מרכז אסיאתי עם אותיות ערביות על הקירות אבל עדיין עם ריבוי הניאונים הסינים המתוקים, והשמחה הזו הצבעונית, המפתיעה, למרות האויגורים חמורי הסבר)
אחרי מדבר טקלאמאקן הקפוא הגעתי לאורומצ'י שהיא העיר הרחוקה ביותר מן הים בכל העולם, אבל אני כבר הייתי בדרך, ומשם רק שלושה ימים של איטריות מיובשות ברכבת לשיאן (אז בלי דיבור כמעט, למעט מה שניסיתי להפיק בהצלחה מוגבלת משיחון שמישהו נתן לי), ובשיאן השלג התחיל קצת להפשיר. הוא היה מונח בערימות על חומת העיר והאביב נראה. כובע צמר חיוני שנתן לי אבשלום באזרביג'אן אבד לי בתחנת הרכבת, בדיוק בזמן, כי אחרי כמה ימים נסעתי דרומה אל העיר שלי, אל הזכרון  - וזה הצליח – "אחרי החורף הארוך, אלף אביבים" וזו הייתה החזרה השנייה.
ומשם, בסוף אל הים וזו הייתה החזרה השלישית. חזרת האמת והרחמים.