א
כדי לנסות לענות על השאלה שלמעלה אני רוצה להתחיל בהזכרת נשכחות. בשנות התשעים, בשיא תקופת אוסלו, הסתובב כאן רעיון, שזוהה יותר מכל עם שמעון פרס על "מזרח תיכון חדש". הרעיון בתמציתו היה חלום על פיתוח קפיטליסטי מואץ של המזרח התיכון עם דגש על האזורים הפלסטינאים והפיכת האזור כולו למשגשג מבחינה כלכלית בדומה למה שמתרחש בעשורים האחרונים במזרח אסיה (הקשר למודל האסיאתי אף זוהה בפירוש עם ההקבלה שעשה פרס בין עזה העתידית לסינגפור). הרעיון הזה המשיך להתגלגל פחות או יותר עד לפסגת ברק- ערפאת בקמפ דייויד (ברק דיבר אז על בניית "מדינת היי טק") ואחר כך צלל לתהומות הנשייה וההתפקחות של האינתיפדה השנייה. הסיבה שאני מעלה את הדיון הזה מהאוב היא על מנת לטעון שדרך המודל הזה לשלום ובייחוד הנחות היסוד שמאחוריו ניתן להסביר משהו על מצבנו העגום.
רעיון המזרח התיכון החדש היה מבוסס על מספר הנחות יסוד:
א. פיתוח כלכלי-קפיטליסטי מביא לדמוקרטיזציה ולאימוץ פחות או יותר אוטומטי של המודל המערבי הליברלי. ההנחה הזו אפיינה פרשנים רבים של התקופה. אנשים כמו פרנסיס פוקוימה אפילו טענו כי לאחר המלחמה הקרה הגענו לקץ ההיסטוריה – ההנחה הייתה שכל העולם נע לעבר עתיד אחד של דמוקרטיה ליברלית ושוק חופשי נוסח אמריקה ושפתיחות כלכלית מובילה בהכרח לפתיחות פוליטית. כך גם במזרח התיכון, הכל נע לאותו הכיוון. כל זה הסתבר כסוג של אופטמיזם מרחק לכת. עם הזמן טענות כאלה נשמעו פחות ופחות משום שהמציאות הוכיחה כי לא רק שיש מדינות שמצליחות לחמוק באופן יעיל משינויים, גם מדינות שיש בהם שוק חופשי (כמו סין למשל) מצליחות לשמור על משטר סמכותי ולא דמוקרטי לאורך זמן.
ב. הקפיטליזם=טבע האדם: זוהי הנחה עמוקה יותר, נסיבתית פחות (וכתוצאה מכך גם קשה יותר לעקירה). על פי הטענה הזו המודל הקפיטליסטי חופף באופן מדויק למדי לטבע האנושי. הוא מבטא את מאוויו, תשוקותיו וחמדנותו הבלתי נשלטת, זאת לעומת הסוציאליזם שנתפס כמלאכותי ומנוגד לטבע. הטבע נתפס כסוג של גורל – הוא קבוע, בלתי משתנה ואי אפשר לברוח ממנו. חשיבה כזאת אפשר למצוא למשל בספריו הפופולארים של תומאס פרידמן על הגלובליזציה: הכניעה לערכי השוק הם הטבע והטבע הוא בלתי נמנע. אפשר להתנגד אליו אבל רק לזצן קצר ועם תוצאות הרסניות. בהקשר שלנו, האופטימיות של מזרח תיכון חדש הייתה למעשה הרכיבה שלנו על גל ההיסטוריה והאבולוציה הטבעית. אם רק נשכיל לא לפעול נגד הטבעי (פעולה שכאמור לא תועיל הרבה אבל יכולה לגרום להרבה סבל) נגיע למחוזות השלום הנכספים.
ג. כל העמים, כולל הערבים רוצים בפנימיותם לאמץ את המודל המערבי. טענה זו היא ההמשך לטענה הקודמת והיא עדיין רווחת במקומותינו וביתר שאת לאור הנעשה במדינות האזור. בשנים האחרונות אפילו יצאו למלחמה בגללה – הפלישה לעירק התבססה על הרעיון הזה, שמאפיין את התפיסה האמריקאית לגבי העולם. מכיון ש"השיטה שלנו" היא הטובה ביותר וכולם רוצים אותה, מי שמונע את כינונה הם יחידים: אנשים שהם פשוט רשעים מרושעים או לחלופין רוצים לשמור את כל הכספים שזורמים למדינה לעצמם ולא להתחלק עם אף אחד. הפתרון הוא אם כן פשוט – צריך לזהות את היחידים האלה ולהסיר אותם (אם אפשר, רצוי לפני שיש להם נשק גרעיני) ואז הרצון הפנימי האמיתי, המערבי הקטן שמתחבא בכל נפש אוריינטלית, יציץ החוצה, ושלום על ישראל.
ב
בסוף, המזרח התיכון החדש לא קרם עור וגידים. אז מה קרה? התשובה הנפוצה אצלנו (בייחוד בציבור המזוהה עם הימין) היא היפוך של הטענה השלישית. הערבים על פי התפיסה הרווחת הם באופן מולד וטבעי אוהבים העדר חופש. השנאה לישראל ולמערב היא שנאה טהורה - הם פשוט אוהבים דם, דיכוי ואלימות ולכן אי אפשר לבנות כאן שום דבר. בהקשר הזה אוהבים לצטט דברים כמו ההבחנה האיסלמית שהעולם מחולק לשניים, דר-אל איסלם ודר אל חרב (בראשון הכל בסדר, בשני יש עוד הרבה עבודה לעשות) העדר הדמוקרטיות בעולם הערבי, התייחסויות קשות ליהודים בקוראן או ציטוטים כמו "הלכה היא, עשו שונא ליעקב". מה שקצת מצחיק בטענה הזו היא שהיא מזהה את הערבים כאנטיתזה למערב אוהב החופש. אבל אם נתבונן קצת בהיסטוריה הלא רחוקה כל כך נראה שב-500 השנים האחרונות רוב הכיבוש והדיכוי בעולמנו בוצע בידי המערב (עד שנות השישים, רוב העולם היה בשליטה אירופאית). למעשה, האיסלם כמעט ולא התפשט בכח החרב מאז ימיו המוקדמים. בנוסף, כבר הרבה נאמר על הסובלנות היחסית של העולם המוסלמי למיעוטים, במיוחד בהשוואה לאירופה. כאן בארץ ישראל תחת הסולטן הטורקי, רוב הזמן המצב היה סביר ומעלה וליהודים הותר לנהל את חייהם בעצמאות יחסית. במילים אחרות, הטענה הזו איננה נכונה יותר מן הטענה ההפכית. הערבים לא אוהבים או שונאים חופש יותר מעמים אחרים שאליהם אנחנו מתייחסים בסלחנות רבה יותר.
אז אני חוזר לשאלה המקורית: למה אנחנו לא חיים במזרח תיכון חדש ומבריק?
ג
בטח כבר הבנתם שאני חותר לכך שהנחות היסוד שהזכרתי למעלה הם מוטעות, אבל למעשה אני רוצה להגיד משהו הרבה יותר אופטימי. הטענה היא שההקבלה בין קפטליזם לטבעיות היא לא אשליה אקראית אלא שקר מובנה שנועד לשרת צרכים מסוימים של גופים מסוימים. למה זה אופטימי? כי שקר אפשר לחשוף. יתרה מזאת, שקר בסופו של דבר עתיד להחשף.
הטענה שלי היא שלא רק שחזון המזרח התיכון החדש לא הביא לשלום, הוא אחד מן הגורמים המשמעותיים בהרחקת השלום, וזאת משתי סיבות עיקריות:
א. הסיבה שהמזרח התיכון החדש לא כאן היא אכן משום שהערבים לא רוצים בו (וגם אני למען האמת לא כל כך מעונין). הם לא רוצים בו כי זה מודל שנועד להחריב את ערכי היסוד של תרבותם, ולהחליף את החברה המסורתית ואת המשפחה בערכים של צרכנות. הם לא רוצים בו כי זוהי כניעה והכרה בכך שאי אפשר לכונן חברות שבהם החומר משרת את הרוח ולא להפך. רובנו נוטים לראות באיסלם גורם די שלילי בכל מה שקשור לפוליטיקה ובוודאי שכל הנסיונות לחבר בין השניים לא הובילו להישגים מרשימים במיוחד. אבל אם נחשוב על הקשר הזה בין פוליטיקה לאיסלם כתגובה למציאות מסוימת, אפשר להבין שאימוץ המודל הכלכלי-תרבותי של המערב הוא וויתור, ויתור מן הסוג שלאדם דתי אסור לעשות. בלשון החסידות זוהי בעצם אמירה כי יש לנו רק נפש בהמית. יכול להיות שאני באופן פרטי יכול להאבק קצת ולתת מקום לנפש האלוקית שלי אבל כל זה רק ברמת הפרט. ברמה הציבורית, הפראיות שולטת.
ב. הסיבה שיהודים וערבים לא עושים שלום היא בגלל שאנחנו טועים בזיהוי המלחמה ונלחמים באויב הלא נכון. נאמר לנו שהאויב הוא מי שמולי, זה שרוצה לשלוט כאן במקומי אז נותנים לי רובה ואני יורה בו. נאמר לנו שפעולות צבאיות זה טוב לימין ושפינוי התנחלויות זה טוב לשמאל אז אם אני ימני אני תומך בכל פעולה צבאית כי אני רוצה "שיכנסו בהם סוף סוף" ואם אני שמאלני אז אני רוצה פינוי התנחלויות גם כשמדובר בתוכניות מטורפות כמו ההתנתקות. אבל האמת היא ש"הם", יהודים או ערבים, זה לא האויב האמיתי. האויב האמיתי זו המערכת שדוחפת אותנו לצריכה מתמדת, שפועלת כל הזמן לטובת העברת כמה שיותר משאבים ציבוריים לידיים פרטיות, שהורסת לנו את המרחב הציבורי ומזהמת לנו את הסביבה, ובונה לנו על החופים, שמכרסמת לנו בשבת, שמעסיקה אנשים בתנאי עבדות, ולאחרונה גם מאיימת על עובדות סוציאליות שיוציאו להם צווי מניעה עם הם לא יחזרו לעבוד בפינוי ההריסות של מדינת הרווחה. האויב שלנו זו "מדינת הממון" (שעליה מדבר ר' נחמן בסיפור מבעל תפילה) שבה יש אנשים "שעשו אותם אלוהות", ואנשים שהם חיות ואנשים שאפילו זה לא.
ד
אנחנו רוצים לשים דווקא את הקב"ה במרכז, לבנות לו בית ולהגיד "זה העיקר". לשם כך השאלה המרכזית היא לא מה יהיו הגבולות שלי אלא מה בדיוק אני רוצה לבנות בתוך הגבולות האלה. אנשים ב"ארץ שלום" מחפשים נקודות השקה בין יהודים לערבים ובין יהדות לאיסלם ויש הרבה כאלה – בסופו של דבר האיסלם והיהדות שואפים לכיוון הביטול ולכינון עולם שבו החומריות שלנו משרתת את הרוח ולא להפך. מה שאני מציע הוא שחיפוש המשותף החיובי הוא חיוני לחלוטין אך לא מספיק. יש צורך גם בזיהוי האויב המשותף, במקרה זה תפיסת עולם שמקיפה אותנו מכל עבר ושמנסה לשכנע אותנו שהטבע האלוקי של כולנו הוא דמיון ושכל מה שנותר לנו זה לצרוך ולהתמכר לחומר. האיסלם הפוליטי נוטה לזהות את האויב הזה עם המערב וישראל ולפעול נגדו באלימות רבה. האלימות הזו היא טרגית - מעבר לעובדה שהיא אכזרית עד כדי אבדן כל צלם אנוש, היא פשוט לא עובדת (ואף להפך, משמשת עלה תאנה לחיזוק הדיכוטומיה השקרית בין "המערב החופשי והנאור" לכל השאר) תפקידנו, כיהודים, היא לפעול לקידום האמונה באפשרות של עולם אחר, מודל אחר של כלכלה, יחס אחר למקום ולזמן. הדרך לעשות זאת, לדעתי היא דרך לימוד, דיון ופיתוח של המצוות התלויות בארץ כגון שמיטה, יובל, פאה וכו'. ומציאת ההקבלות בעולם הרוחני של שכיננו הערבים.
אבל המאמר הזה מתחיל להיות קצת ארוך. עוד על כך בהמשך.