בשבוע שעבר עליתי צפונה, לחיפה, עכו וצפת. בדרך פגשתי כמה אנשים שדיברו, או התפללו בדרכם אל ה' יתברך (אבל לא תמיד עם השם הזה).
א: רוחניות עכשוית
התחנה הראשונה הייתה באוניברסיטת חיפה שם התקיים הכנס השלישי לרוחניות עכשוית בישראל. למען האמת, אני לא לגמרי בטוח מה משך אותי להגיע לכנס הזה. דברים מן הסוג הזה נוטים לאכזב אותי, בין היתר משום שהשטחיות בהם היא מובנית. מה כבר אפשר לומר על שיטה רוחנית במונולוג של עשרים דקות, מול קהל?
יכול להיות שאת הרצון שלי להגיע לשם אפשר להבין כלא יותר מן ההנאה שיש לדוסים לשמוע חילונים שחושבים שבכל זאת יש משהו ביהדות הזאת, ולא רק בפילוסופיות של הרמב"ם אלא בסיפורי צדיקים ובתורות חסידיות. אל תחשבו שזה תענוג קטן – כולנו צריכים חיזוקים וכאן יש הרבה יותר. עבור אלה מאיתנו שעדיין זוכרים שרק לפני כמה שנים, במקומות מסוימים (כולל בעולם הדתי, ולפעמים ביתר שאת) החסידות נחשבה בעיני רבים פרימיטיבית, אנטי-רציונלית, ורגשנית, זו מהפכה של ממש. היום כולם מסכימים שהיא אכן פרימיטיבית, אנטי-רציונלית ורגשנית אבל עם הנסיגה המבורכת במוניטין של המודרניות והרציונליות, התכונות האלה מתגלות במלוא חינן. כך כידוע, באוניברסיטאות היום אפשר לשמוע על הבעש"ט, ר' נחמן ואפילו על ר' שלמה קרליבך. אי אפשר שלא להרגיש שמחה על כבודה של התורה בהרצאה כמו זו של שלי גודלברג למשל, שדיברה על עבודת הדמיון המודרך של האדמ"ור מפיאסצ'נה, דמות די איזוטרית עד לא מזמן. מה שעובר בהרצאה של גולדברג זו בעיקר ההתלהבות שבגילוי היופי והרלבנטיות שבתורתו של האדמו"ר ובמובן הזה לשמוע את גולדברג בזמן אמת ובאוניברסיטת חיפה, זו חוויה מעוררת ביותר הנותנת את הרושם שיש בכל זאת נקודת מפגש, דבר שהוא כלל לא מובן מאליו, בהקשר הדתי-אקדמי. התחושה ההפכית המתעוררת אצלי לפעמים, שיש כאן כמה שפות שקוראים להם עברית שהקשר ביניהם הוא היסטורי בלבד, היא תחושה עגמומית ולא נעימה במיוחד. האם החיזוק הזה מצדיק נסיעה מתקוע לחיפה? כנראה שלא, במיוחד מכיון שהרצאות אחרות היו פחות מלהיבות. חלקם נשמעו יותר כמו פסקי דין, כמו למשל הרצאה של מרצה אחד שלאחר קריאה בכמה מספריו של הרב ארוש וחומרים אחרים, החליט שתנועת התשובה של חסידות ברסלב היא אכן אותנטית ואילו זו של הרב לייטמן היא פופוליסטית (ואני נשמתי לרווחה, שכל ההתקרבות הזו לצדיק סוף סוף קיבלה אישור מדעי).
כך או כך, נסעתי. הכנס עצמו הוא אכן עכשווי ביותר, בכל מובן. זאת אומרת שמחד, הוא מאופין בפתיחות חדשה ומרעננת ובטשטוש הגבולות בין חוקרים לנחקרים המתאפיינת בין היתר בכך שבחלק מן הפאנלים תורגלו פרקטיקות רוחניות. מאידך, רוחניות היא כל דבר – יהדות, פגאניזם, גוף-נפש וכו' (אחד מן הפאנלים כלל למשל טקס פגאני. אני וויתרתי). בכל זאת ראוי לתת את הקרדיט למארגני הכנס על יצירת האווירה החורגת מן המוסכמות האקדמיות הישנות. כך למשל, לאחר הרצאתה של גולדברג דיבר אדם בשם נתן אופיר על ר' שלמה קרליבך ובמהלך ההרצאה ששולבה בשירים עודד את הקהל להצטרף לשירה. ההצטרפות הייתה מהוססת ובכל זאת, ההישג הוא לא מבוטל.
בסוף גם הלכתי לשמוע את מיכה אנקורי שהופיע בפנל על קולנוע שעסק בסרט החדש "התחלה" (Inception). אנקורי הוא נואם מוכשר מאד, שהרשה לעצמו להתעלם לחלוטין מקולנוע ולדבר על פיזיקה מודרנית, יקומים מקבילים והוכחות מצטברות לכך שהבריאה איננה אקראית אלא מכוונת להופעתו של האדם. אני חייב להודות שזה היה קצת כמו הרצאת תורה ומדע ב"ערכים" ("גדולי המדענים אומרים!" וכו') אבל מעניין בייחוד בהקשר המקום. במילים אחרות, כוחו של הכנס לרוחניות עכשווית היא לא במסרים הספציפים אלא בעצם קיומו ובמסר האופטימי שיש בכל העניין. הלגטימציה שנעשית לרוח היא מהוססת ורחבה ולוקה לעתים בשטחיות ניו אייג'ית אבל עדיין זהו פתח שמראה שמשהו קורה, אפילו ב"כנסיות השכל" הישנות (הדימוי הזה עולה לי כל פעם שאני נכנס לאודיטוריום הכט באוניברסיטת חיפה שכולל אורגן גדול ומוזר שגורם לי להרגיש שאולי הגעתי למקום או לזמן הלא נכונים).
ב' – רוחניות מתחדשת בעכו
אחר כך נסעתי לעכו. וויתרתי על הגיגיו של גיל קופטש ושל מארגני הכנס ונסעתי לארוע שנערך על ידי חברי קבוצת "דרך אברהם", קבוצה סופית-יהודית ערבית. הארוע נערך במתחם של המסדר השאז'לי-ישרוטי בעכו העתיקה לרגל הוצאת ספר של זאב בן אריה על המסדר. אנשי דרך אברהם הם אנשים חביבים ביותר. הקבוצה היא למעשה כמעט כולה של יהודים שמתענינים בסופיות ובמפגשי יהודים- ערבים וניכר בהם שהם שמחים זה בזה. כאמור, מדובר במפגשי יהודים ערבים ולא כל כך במפגש יהדות-איסלם. נראה שהיהודים שמשתתפים הם בכיוון יותר ניו אייג' או אקדמי. פגשתי שם את השייח' מנסרה שהוא ראש המסדר הקאדרי מנצרת ואת בנו רסאן שמשתתף בקביעות בפעילותיה של הקבוצה. השייח' שמח לשמוע שאני בא מתקוע ודרש בשלום הרב פרומן ואף הוסיף בחום שאמסור לו "תחשוב שעבד- אל סאלם נמצא לידך".
אני חייב להודות שהמפגשים של דרך אברהם נוטים לעורר בי אי נוחות מסוימת. קשה לי לומר בדיוק למה ועד כמה צריך לתת לזה משקל. רגע מביך אחד שאולי יכול להסביר את הענין היה כאשר התחילו לשיר שירי קודש סופיים (שבאופן לא מפתיע, מזכירים מאד זמירות שבת). מי שהתחיל לשיר היה אדם נשוא פנים בגיל העמידה, עכואי, ומורה לקוראן שלא הסתפקתי לדבר איתו. שר גם השייח' מנסרה וכמה אחרים (היו שם הפעם אפילו שני נשים מוסלמיות) והשאר השתתפו כמיטב יכולתם והכל היה טוב ויפה. באמצע השירה, קמה אחת המשתתפות היהודיות והחלה בריקוד יחיד, בסגנון חופשי. אני מודה שאני אדם די שמרן בדברים כאלה, אבל נדמה לי שהריקוד הזה חשף יותר מכל את הזיווג המוזר הזה בין יהדות ניו אייג' לאיסלם סופי, מתון אולי (למרות שאני לא יודע מה זה אומר בדיוק) אך בהחלט מסורתי. אני מרשה לעצמי להניח שריקודים מן הסוג הזה לא מתקיימים דרך קבע בתפילות הרגילות של המסדר הישרוטי.
מעבר לתחושות האישיות שלי, הערב היה מעניין ומה שמעניין אף יותר הוא המסדר השאז'לי-ישרוטי עצמו. מדובר במסדר שהוקם על ידי השייח' עלי נור אל דין אל ישרוטי שהגיע לעכו מתוניס באמצע המאה ה-19 וחי בה קרוב לחצי מאה. לאחר חיכוכים ראשוניים עם השלטונות הטורקיים, נוצרו קשרים אישים טובים עם הסולטן ולמסדר הוענק שטח רחב במרכז העיר העתיקה של עכו. במלחמת העצמאות, נכדו של השייח' המיסד החליט להעביר את המסדר לביירות ומשם מאוחר יותר לעמאן. למעשה, על פי מה שסיפר לי ר'סאן מנסרה, אחרי 1948 בכלל לא נשארו סופים בארץ משום סוג. התנועה חודשה באופן הדרגתי בהשראתו של שייח' מהר הזיתים (שהוא גם חמו של מנסרה) אחרי מלחמת ששת הימים. למסדר הישרוטי בארץ יש כמה עשרות חברים בלבד, אבל המתחם עצמו שהוא מרהיב ביופיו עובר עכשיו שיפוץ מקיף שיהפוך אותו מן הסתם לאתר תיירות חשוב. מנהיג המסדר, צאצא ישיר של המייסד, מתגורר בעמאן אך מבקר בעכו בקביעות.
בתקופת השיא של המסדר, בסוף המאה ה-19, היה השייח' ישרוטי שם דבר ומאות מאמינים נהרו אליו מכל הגליל ומלבנון. מה שמעניין הוא שבאותו הזמן פעל בעיר הבהא אללה, מייסד הדת הבהאית. במקביל החלו אנשי העלייה הראשונה לבנות את המושבות בגליל - סג'רה, כפר תבור, מטולה. האם ידעו הציונים הראשונים על התכונה הרוחנית של עכו באותו הזמן? האם מישהו מתוכם פגש את השייח' או את חסידיו? האם מישהו תיאר לעצמו אז, בעכו העות'מנית של מחצית המאה ה-19 שהבאהים יכוננו דת עולמית, שעליית היהודים תהפוך לזרם שיכבוש את הארץ ושהישרוטים יאלצו לברוח ללבנון?
מה שנותר לא לגמרי ברור הוא מעמדם האמיתי של הסופים בארץ - האם המסדרים מהווים מקור משיכה למוסלמים צעירים בדומה למשיכה של רבים כיום לחסידות ולתורת הסוד? הייתי רוצה לחשוב שגם אם לא, זה עניין של זמן. ההכרות שלי עם האיסלם בישראל היא מוגבלת מדי מכדי לומר שכך הוא, אבל אם זו לא מציאות, או מציאות עתידית הרי שלכל הפחות זה חלום ראוי – שהמסדרים הסופים יחזרו לישראל ביתר שאת ושיקרבו אליהם צעירים ערבים מחפשי דרך. בהקשר הזה, שמעתי מפי הרב פרומן שמה שחסר למוסלמים זה את הרב קוק שלהם. הרב קוק טען שהסיבה שהוא רואה את כל ענין הציונות אחרת מן החרדים הוא משום שהוא לומד פנימיות התורה והם לא. כיום, נראה שהאיסלם הווהבי, שממומן על ידי נפט סעודי נותן טון משמעותי ומצליח להציג את עצמו כאותנטי יותר מתפיסות אחרות. לעניננו, הבעיה שלנו היא לא רק שאיסלם כזה מייצר טרור אלא שהוא מביא שיח דתי שתקוע ברמת הפשט. לעשות את הצעד הקטן הזה פנימה ולומר שהג'יהאד האמיתי הוא פנימי, זה מה שחסר היום (ואם נודה על האמת, הוא חסר לא רק אצל המוסלמים). כל זה כבר נאמר על ידי הסופים הגדולים של באלף ושלוש מאות השנים האחרונות. זה פשוט צריך להאמר שוב ועל ידי האנשים הנכונים.
ג' – חזרה הביתה, אל ההר הטוב
עזבתי את עכו ונסעתי בכביש המוכר לצפת. היה כבר מאוחר מאד אבל אני עוד לא התפללתי ערבית והחלטתי שאני חייב לגשת לרשב"י. כשהגעתי היה כבר כמעט חצות, אמצע השבוע, אמצע החודש, וריק יחסית. כל כך ריק היה שהשתטחתי על הציון כאוות נפשי. פגשתי את ר' משה קעניג הגבאי של בית הכנסת של חסידי ברסלב בצפת ודיברנו קצת. הכל היה כרגיל- בפנים מואר וחמים , ומן המרפסת האחורית, ההר נראה שחור וריק. בדרך חזרה מצפת לא יכולתי להתאפק ונכנסתי גם למערת הקבר של ר'יהודה בר אילעאי, מתחת לכולל שבו ביליתי שנתיים. היה חשוך לגמרי אבל הדלת הייתה פתוחה. במערה היו עוד כמה נרות דולקים. ישבתי שם קצת ואמרתי פרק או שניים של תהילים. זה היה מספיק בשבילי.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה