חפש בבלוג זה

יום רביעי, 27 באפריל 2011

לעלות אל ההר

רשמים על עלייה להר הבית בראש חודש ניסן

החלטתי לעלות להר הבית. במקור התכוונתי לעלות עם קבוצה שעלתה להר בבוקר ראש חודש ניסן, אבל איחרתי ופספסתי אותם. כשהגעתי לשער המוגרבים מצאתי את עצמי , יהודי יחיד בים של תייירים אירופאים. נאמר לי שהקבוצה כבר ירדה אבל החלטתי לעלות בכל זאת - באותו הבוקר כבר טבלתי  עם ברכה ונעלתי נעלי בד ובעיקר מאד רציתי לעלות. ידעתי שכל עוד אני נצמד לקירות החיצוניים של הרחבה יהיה בסדר.
בפעם הקודמת והיחידה שעליתי להר, לפני שנים רבות, באתי כתייר. קניתי כרטיס למסגדים ולמוזיאון האיסלמי, ונכנסתי, בעוונותי,  אל כיפת הסלע מקום בית קודש הקודשים. בפעם ההיא נצמד אלי מדריך שלא רציתי שידע בעיקר לספר על הצורות הטבעיות של לוחות השיש שבתוך מבנה הכיפה (זו הייתה מעין חווית הודו). המדריך היה מעיק והביקור מוזר. לתומי, נשארתי מעבר לזמן המותר ואנשי הוואקף אילצו אותי לצאת מיד לשער שכם ולא התירו לי לחזור לרחבת הכותל.

הפעם, כשחזותי החיצונית די מסגירה את זהותי המקומית, העלייה הייתה אחרת לגמרי. בעוד התיירים זורמים אל ההר אני חיכיתי בסבלנות שתעודת הזהות שלי תיבדק על ידי המשטרה. לאחר מכן נמסרו לי הכללים - אסור להתפלל, לשיר או להשתחוות ברחבת ההר,. כמובן שגם הכנסת סידורים או ספרי קודש אחרים אסורה בתכלית. יותר משהוא מקומם, האיסור הזה  מעורר השתאות. התחושה היא שמדובר בפחד עמוק של הרשויות המוסלמיות שתפילה יהודית, אם תשמע בהר עלולה לעשות משהו. שאיכשהו, השליטה שלהם שם תלויה בכך שאנחנו לא נאמר את מילות הקסם שלנו. החרדה הזו מצחיקה ועצובה. היא מחזקת במובן מסוים ונותנת מנשנה תוקף לתפילות, ויחד עם זאת החשדנות המובהקת של אנשי הוואקף היא בעיקר פתאטית. איסור על תפילות בוודאי לא מועיל להם יותר משהוא מזיק לנו. (רציתי מאד לומר להם שאני מקווה שבקרוב נתפלל שם כולנו ביחד אבל הם הגיבו לכל נסיונות הקשר שלי בקרירות מופגנת והרגשתי שאת החומה הזו מוקדם לשבור. אולי בפעם הבאה)

מדברים ששמעתי מאחרים שעלו, חשבתי שיתלוו אלי שוטרים ושומרים מטעם הוואקף. זהו הנוהל המקובל - הליווי הצמוד נועד להבטיח שהעולה היהודי לא יעשה משהו קיצוני, כמו להתפלל או להגיד פרק תהילים למשל. להפתעתי הרבה החליטו השומרים להסתפק בקשר עין בלבד. את ההליכה מסביב לרחבה ביצעתי לבד. זה היה מעין נס קטן שסידרו לי מלמעלה, שיכולתי ללכת לבד ולשיר (בשקט) ואיש לא הפריע לי.

לעלות אל ההר זה קצת כמו להיכנס אל תוך הגלות, לראות בעיני בשר את הפצע הזה של מה שממתין עדיין להתקן. בחלקים מסוימים, בעיקר במזרח הרחבה אפילו מרגישים את העזובה של המקום - גיבוב של תלי אבנים ואדמה. במקומות אחרים יש כמה מטעי זיתים שנראה שנטעו שם מתוך רצון לנצל את השטח הרחב למטרה יעילה. התחושה היא לא של הזנחה ממש אלא של משהו שנעשה בו שימוש לא נכון. אולי כמו כס מלכות  מפואר שמשמש כמתקן לתליית מעילים.

 כשנמצאים שם קל לזכור שהכותל הוא שריד, ושבעצם היהדות כולה היא במובן מסוים דת של שרידים, של שברי דברים. לשרידים יש יופי מיוחד, יופי של כיסופים, אבל להסתפק בהם, זה סוג של ייאוש, והתכחשות ליופיו של הבניין השלם.
בינתיים, אני עושה בהר הבית מה שאני עושה בכותל, שר, שופך את ליבי, כוסף. אבל הר הבית הוא גם מקום של תיקון, של ראיית פני ה'.
אני חושב שטוב לעלות אל ההר. העלייה לא חייבת להיות פוליטית או נגד מישהו או משהו  - למרות שיש הרבה על מה להצטער חשוב גם לזכור שבעצם אף אחד מאיתנו לא ממש יודע איך יראה בית המקדש השלישי. מכיון שהמטרה המוצהרת של הנביאים היא שיהיה זה מקום שאליו יבואו כל העמים יש מקום להניח שהוא יהיה שונה מאד משני המקדשים שקדמו לו.

יש באמת הזו משהו מפתיע, שבלב הסכסוך הזה שלנו יושב לו סלע. זוהי לא מטאפורה אלא אבן אמיתית  וגדולה למדי שכולם רוצים אותה. כמו שכתוב בספר זכריה אנחנו מחכים שמן האבן הזו יצאו מים חיים, כלומר שהמציאות הקשה שלנו, תתחיל פשוט להתמוסס, להפוך ממוצק לנוזל. שלב האבן יהפוך ללב בשר.


הערה אגב אחרונה: בפסח הזדמן לי לעלות להר מקודש אחר הוא הר גריזים ולראות שם את השומרונים. לא הצלחתי להכנס לאתר הארכיאולוגי שבו נערך קרבן הפסח המסורתי של השומרונים כך שלא ראיתי הרבה אבל חשבתי שהם בכל זאת ראויים לאזכור ולהתפעלות. המחלוקת עם השומרונים (הכותים של המשנה) היא מסביב לזהותו של הר הבחירה - לטענתם הר גריזים ולא הר הבית בירושלים הוא ההר הנבחר שבו אנחנו מצווים לבנות בית לה'. ולזכותם יאמר, הם נותרו נאמנים להר שלהם. אחרי כל השנים האלה ורדיפות רבות הם עדיין שם, מסתופפים מסביב להר שלהם. אפשר ללמוד מהם משהו.



אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה