יומנאומן ג' - רבי נתן והדרך לארץ ישראל

כבר אמצע מרחשון והזכרון של אומן הופך בהדרגה לגעגוע. חשבתי שזהו להשנה בנושא הזה אבל קריאה בספרו הביוגרפי של ר' נתן "ימי מוהרנ"ת"  על מסע שנערך בכיוון ההפוך, מאוקראינה לארץ ישראל  בשנות העשרים של המאה ה-19,עוררה אצלי עוד מחשבות על הנושא.

ימי מוהרנ"ת הוא ספר נהדר. בספר רבי נתן מתאר באופן חי ואנושי את קורותיו בשני חלקים: החלק הראשון עוסק בהתקרבות שלו לרבי נחמן ומגיע עד לשנים הראשונות שאחרי מותו  של רבנו ולמאמציו הבלתי נלאים להדפסת והפצת הספרים. הספר כולל תיאור מפורט ומדהים של הימים האחרונים של ר' נחמן (שעליו אולי אכתוב בהזדמנות אחרת) החלק השני עוסק במסעו של ר' נתן לארץ ישראל דרך אודסה, איסטנבול, אלכסנדריה וצידון, שנערך בשנת 1822. הפרק הדרמטי הבולט בהעדרו מן הספר זו התקופה הקשה שבה חסידי ברסלב נרדפו על ידי הקהילה היהודית ובפרט על ידי האדמו"ר מסאווראן. דיווח על האירועים האלה נכתב מאוחר יותר על ידי תלמידו של ר' נתן, ר' נחמן מטולטשין בקונטרס שפורסם בשם "ימי התלאות".

כפי שאמרתי ימי מוהרנ"ת הוא ספר מהנה ונדיר ביותר – אני לא מכיר עוד מישהו מגדולי החסידות שכותב על מציאות חייו מן התקופה הזו בצורה כל כך גלוית לב, ואישית. ר' נתן לא מסתיר מאיתנו לרגע את רגעי העצבות שלו, את הפחדים והנפילות לנוכח המהמורות שהוא נאלץ לעבור בחייו. הרצון לספר את הסיפור כפי שהוא התרחש, ללא יפוי, הופכות את רגעי השיא ואת תיאור היחסים שלו עם ר' נחמן למרגשות הרבה יותר מספר סיפורי צדיקים רגיל.

העושר הזה ניכר  גם בתיאור המסע לארץ ישראל שבו ר' נתן מספר לנו על כל הרפתקאות הדרך בפירוט רב. החל מן ההתלבטויות לגבי הנסיעות (התלבטויות שליוו אותו במשך שנים לפני הנסיעה), הדרך הארוכה לאודסה, מציאת הספינה וההפלגה לאיסטנבול. התיאור של הזמן על הים כולל התייחסויות למחלת הים שהוא סבל ממנה מספר פעמים ולאחר מכן דיווח מפורט על קשיי הביורוקרטיה שהוא נתקל בהם בטורקיה כשברקע הפחד מן הנסיעה לנוכח המרד היווני ("הגרעקין") שהתרחש באותם השנים.  (יהודים רבים באיסטנבול מנסים לשכנע אותו לא ליסוע דבר שגורם לו צער רב). רבי נתן מתאר את הספינות ואת רוחות הים, את היחסים שלו עם המלחים ואת האוכל שהוא הביא לספינה. באלכסנדריה הוא מתאר את הקשיים שלו כזר, כמי שאינו דובר את השפה ובקושי מצליח להבין אפילו את היהודים במקום ("כי לשון הקודש שלהם שונה מאד"). גם המסע חזרה מתואר בפרוטרוט. הספר הוא כאמור אישי מאד – אין בו כמעט תיאורי נוף טבעי או עירוני (כנראה שהוא לא נסע לראות את הפירמדות) אבל הוא מלא בעליות וירידות שהמחבר חווה בפנימיותו.  מה שמוזר הוא שדווקא הזמן בארץ ישראל, הזמן שאמור להיות השיא של כל הספר מתואר באופן לקוני ושטוח.

למעשה הדיווח על ארץ ישראל נראה יותר כמו רשימת ביקורי קברים עם התייחסויות לאנשים שאצלם הוא אכל. הוא מתאר את הכניסה לארץ על חמורים מצידון: "ובלילה זאת נכנסתי לגבול ארץ ישראל בודאי והיה לנו שמחה גדולה" וכן את הרושם הגדול שעשה בואו בצפת אחרי שכבר שנתיים לא הגיעו אנשים מאירופה (כנראה בגלל הפחד מן המלחמה) :"וכולם אמרו שאנחנו מחיים כל ארץ ישראל על שבאנו לשם". השמחה הזאת מקורה בכך שר' נתן הביא בשורות ודרישות שלום מן המשפחות שנותרו בגולה. (עולה מכאן תחושת הנדחות הקשה של אלה הנמצאים בארץ ישראל, רחוק כל כך מן המרכז היהודי במזרח אירופה) אבל אחר כך התיאור הופך להיות דיווח יבש של מקומות. הנה דוגמה אחת:

"ביום שני, פרשת בלק יצאתי מטבריא ולוו אותי בכבוד גדול. ביום שלישי באתי לצפת, ביום רביעי הייתי על קבר בניהו בן יהיוידע. ביום חמישי חזרנו והלכנו שנית על קבר האר"י זכרונו לברכה. בשבת קודש אכלתי אצל הרב מסקוליע. בליל שבת רקדתי בשמחה עם רבי שו"ב ורבי משה יונה. ביום שני, פרשת פינחס חזרנו והלכנו למערת הושע בן בארי, ואז פתח לנו נער אחד את הפתח ונכנסנו לשם ושפכנו שיחנו שם בבכי ובתחנונים ואז היינו מוכנים לצאת מצפת לחזור לביתנו" (ימי מוהרנ"ת, קנה)

(מעניין לציין שהם מבקרים רק בגליל. לא רק שהם לא עולים לירושלים, ר' נתן לא מזכיר שהיו לו התלבטויות  או רצונות בענין)

ולעומת זאת, הנה קטע מרגעי ההתרגשות של העליה לספינה באודסה:

"ותכף חזרנו ועלינו אל הספינה וראינו שכל המאטראסין [המלחים] יושבין ואוכלין. ואנחנו הלכנו לכאן ולכאן בכל הספינה כי היו אצלנו נפלאות, ובפרט אצל ר' יהודה אליעזר [חברו של רבי נתן למסע] שלא היה בשום ספינה כזאת מעולם. ואפילו אנכי שכבר הייתי בספינה העומדת על הגאוואן של חארסאן כנזכר לעיל, אבל אותה הספינה הוא קטנה מהספינות האלו וגם שם לא היה לי פנאי להסתכל היטב להשביע עיני בכל תבנית מעשה הספינה. והלכנו בכל הספינה בשמחה גדולה לכאן ולכאן, ונתעכבנו קצת עד שעלה המדבר בלשון אשכנז [ אחד המלחים, שמוהרנ"ת פגש קודם לכן, שהיה דובר גרמנית] מהבית למעלה. וכשראינו שעדין אין נותנים לנו ספינה שאלנו אותו על מה מעכב אותנו, כי היינו להוטים להביא המטלטלין מחמת שהיה בערב שבת קודש אחרי חצות, והשיב עדין לא גמרו אכילתם והכרחנו להמתין עוד קצת" (שם, ע"ט)

או לדוגמה בדרך חזרה מארץ ישראל, בעצירה בלתי מתוכננת בקפריסין:

"ביום ראשון פרשת דברים חזרנו והלכנו לתוך העיר וגם אני נסעתי עמהם...באותו יום ראשון שכרנו ספינה אחרת ועלינו מיד עליה וטלטלנו עצמנו כלנו מספינה האחת לספינה השניה. ביום ראשון הנ"ל חזרנו מהעיר ובאנו לספינה השניה הנ"ל. ביום שני התחילה הספינה לילך ולנסוע כדי לבוא לאלכסנדריא שאינו רחוק משם רק בערך שני ימים כשיש רוח טובה, אבל לא היה לנו רוח טובה ונתעכבנו בדרך עד אחר תשעה באב, עד יום שלישי פרשת ואתחנן.

ובכל הדרך מחיפה לאלכסנדריא היה לנו יסורים גדולים מהמים. כי בשני הספינות הנ"ל שהיו של ערביים לא רצו ליתן לנו מים כי אם בצמצום גדול במדה ובמשורה ובדקדוק גדול, ועל פי רב היו המים סרוחים. וגם ישיבתנו על הספינה היה בדחק גדול, ולא היה לנו שום מקום מנוחה כראוי. וגם היה לי על פי רב חלי הים, ונתתי הקאות כמה פעמים. ואעפ"כ הכל היה בחסד ובצר הרחיב לנו השם יתברך ועזר לנו בכל עת. ואי אפשר לבאר בפרטיות מה שעבר עלינו. בכל יום נודה לך וכו' שבכל יום עמנו וכו' ובחסדי השם יתברך עזרנו, ובאנו ביום שלישי פרשת ואתחנן לקהילת קדש אלכסנדריא" (שם, קס"א)

וכן הלאה. למעשה, רבי נתן מתאר את חייו על הספינה בפרוטרוט אבל בקושי מתייחס לחווית השהיה בארץ – אין למשל שום התייחסות למראה הארץ, לאנשים, לקהילות או לבתי כנסת. אחרי פירוט תלאות הדרך זה קצת מאכזב.

בהתחלה חשבתי, שאכן הדרך היא העיקר. על התלאות ראוי לספר, כולל הצער שהיה לו והפחד והדאגות שמתוארות לאורך כל הדרך. זוהי איננה דרך ללא תכלית – עצם ההגעה היא ארוע בעל משמעות אבל המאמץ שנעשה הוא העיקר.

אחר כך חשבתי עוד קצת והגעתי למסקנה שר' נתן מיישם את דרכו של רבו. ידוע שרבי נחמן אמר שהעיקר אצלו זה ארץ ישראל אבל כשהוא היה כאן הוא ירד מהספינה, הלך בה ארבע אמות והיה מוכן לחזור מיד. הוא בעצם לא רצה כלל לשהות בה (אבל לבסוף התרצה למלווה שלו להשטתח קצת על קברי צדיקים). כך, הנגיעה בסוד היא כהרף עין. אין מה להתעכב עליה בדיבור ואולי אפילו לא בפועל.

אחר כך הגעתי למסקנה שקרה לו בדיוק מה שקרה לי, מה שקורה באומן. יכול להיות שהוא רצה מאד לכתוב על ארץ ישראל אבל בעצם, מה כבר אפשר לומר? האם המילים שכבר שימשו אותו בתיאור המסע מספיקים לתאור ההגעה לארץ ישראל, המקום שאליו רבי נתן כוסף שנים כה רבות?

זה מזכיר לי את המילים של ג'אלל א-דין רומי:

"בלילה, אני פותח את החלון

ומבקש מן הלבנה שתבוא

להניח את הפנים שלה על שלי

לנשום אל תוכי.

סגור את דלת המילים

ופתח את חלון האהבה

הלבנה לא תכנס בדלת

רק דרך החלון."

(תרגום שלי לתרגום של קולמן ברקס לשיר “Like This”)

אולי היה ראוי לרבי נתן לסגור את הדלת של המילים, לא לכתוב שום דבר על מה שהיה כאן ולהסתפק במסע. אבל כמוני,  (וכמו רומי עצמו) אני מניח שהיה לו קשה  להתאפק.

 ה' יזכנו לדיבורים אמיתיים ולשתיקה מכוונת היטב.

יומנאומן - חלק ב' : על הפאות

ובכל זאת, עוד כמה מילים על אומן, לאור השיעור של הרב מנחם פרומן אמש,

השיעור היה מלווה בהופעה של תאטרון פלייבק, מעין שיקוף של הזוהר שלמדנו בצורת משחק. זאת במסגרת אהבתו הגדולה של הרב מנחם לתאטרון (לטעמו, האמנות הגבוהה ביותר ופסגת היצירה ).

אחרי השיקוף הוא דיבר קצת על הצחוק ועל נטיית השחקנים "לברוח אל הצחוק". זוהי על פי הודאתו גם נטייתו האישית (וכך למשל היה מכבד את אביו, על ידי שהיה צוחק עליו) הצחוק, שמאפיין את ספר הזוהר כולו (כמו גם, כמו שהרב אומר לעתים קרובות, הבכי) הוא הסוד של הזוהר משום שהוא משמש כידיות ("אוזניים" כלשונו) שאיתם אנחנו מרימים את התורה. בתורה עצמה,  ואולי גם במציאות עצמה, אי אפשר לגעת באופן ישיר. התורה היא סיר רותח - מי שנוגע עלול להכוות. אבל ניתן להגיע אליה דרך הידיות האלה, דרך הצחוק.

כל זה מתקשר באופן נפלא למה שלמדנו בשבוע שעבר, על דוד המלך שהיה  על פי הזוהר בדחנא דמלכא – הליצן של המלך. הנקודה הזו באה לביטוי בדיון הטרגי-קומי על חלקו של דוד במות של אוריה החתי, שמופיע בזוהר בסבא דמשפטים.

  דוד מייצג את המלכות, המלכות שנמצאת כאן בעולם הזה, מלכות שהיא כולה מעין צחוק. היא מגלמת בעצמה את האבסורד שבגינוני המלכות והכבוד כשמדובר בבני אדם שעומדים מול המלך האמיתי. לכן דוד המלך הוא סמל לשפלות – היכולת שלו להשתגע מול מלך גרר או לכרכר ולפזז מול ארון ה', זהו הצחוק העמוק המעיד על כך שהאמת היא "רותחת" ומי שנוגע בה ישירות נכווה. מי שנגע בארון, בדרך לירושלים, מת.  דוד מוצא דרך לתקן את מה שנפרץ במקום שנקרא "פרץ עוזא" על שם המת שלא התאפק ושלח ידו אל הקודש. (לא מיד. בהתחלה הוא כועס דווקא אבל לבסוף הוא מבין)  - הוא רוקד מול הארון. הוא צוחק ומפזז "כאחד הריקים" ובצחוק הזה הוא מוביל את הארון פנימה, אל מה שעתיד להיות בית קודש הקודשים. הביזוי העצמי שלו היא סוג של הודאה על האמת, שהוא איננו מלך כלל, שהכל תחפושת. זהו המאפיין העיקרי של דוד המשיח, שכל מלכותו מעידה על מי שמולך באמת  (לעומתו, שאול שהחל לקחת את המלוכה שלו ואת השליטה שלו במציאות קצת יותר מדי ברצינות הורד מכסאו על ידי שמואל).

הקשר לאומן נמצא באסוציאציה של הרב אתמול על ההבטחה של ר' נחמן. בקטע שמרבים לצטט עבור הנוסעים לאומן, רבי נחמן לקח שני עדים לפני מותו והעיד בהם:

"מי שיבוא על קברי ויאמר שם אלו העשרה מזמורי תהילים, [כלומר, תיקון הכללי] וייתן פרוטה לצדקה עבורי, אפילו אם גדלו ועצמו עוונותיו וחטאיו מאוד מאוד, חס ושלום, אזי אתאמץ ואשתדל לאורך ולרוחב להושיעו ולתקנו". ואמר: "אשתטח לאורך ולרוחב להיטיב עמו. בפיאותיו אמשכהו ואוציאהו משאול תחתיות. ואני חזק בכל הדברים שלי, אך בזה אני חזק ביותר... רק שיקבל על עצמו להבא שלא ישוב אל דרכו הרעה". 

 ר' נחמן אומר שהוא ימשוך את הבאים מן הפאות והרב פרומן אומר שהפאות הם מעין אותם אוזניים ושגם הנגיעה בהם היא המנעות מן המגע  עם הדבר עצמו. כך, רבנו לא מושך אותנו ישירות אלא את הפאות שלנו דווקא.

 ומה הם הפאות  בהקשר הזה? מתוך הנחה שההבטחה נאמרת גם לאלה שאין להם פאות בגשמיות?  אתמול חשבתי שהפאות הם אולי עצם הנסיעה, עצם ההשתדלות שבהגעה לאומן שיוצרת נקודת אחיזה – מקום שאותו הצדיק יכול לחוש וכך להעלות את האדם ממקומותיו הנמוכים.

 אבל בהקשר של הצחוק נדמה לי שאפשר לפרש כך, לפחות על עצמי, שהפאות הם האביזר המרכזי בתחפושת , תחפושת "היהודי הכשר" שלנו. הדברים ניכרים בעיקר בפאות שהם יחד עם הזקן סמל של איזון, בנין הבנוי על המבנה היציב של חסד, דין ורחמים, מייצג את שלושת האבות שהם המרכבה וכו' וכו'. אבל בדרך כלל כשאני מגיע לאומן בסוף השנה אני לא מרגיש מרכבה לשום דבר. לפעמים התחפושת זרה לי  - רוב הזמן אני פשוט שוכח אותה. המרחק בין התחפושת למציאות יכול להעיד על עליבות או על שגעון, כפי שדוד בוודאי נראה למלך הפלישתי של גרר.  אבל התחפושת האנושית, הילדותית והנוגעת ללב הזו יכולה לעורר גם  רחמים, כי היא חושפת את הרצון שלנו להדמות למלך,  ואת ההכרה כי החיקוי הוא  ללבוש בלבד שהוא רחוק מרחק שנות אור מעצמותו של המלך. התחפושת יכולה להיות מסך מפריד, ובוודאי שלעתים קרובות זה כך.  אבל ר' נחמן רואה בה דווקא נקודת מוצא, משהו שאפשר לאחוז בו ולהרים. 

חלום ישן 

לפני שנים, בצפת, היה לי חלום שבו אני פוגש את אבא שלי אחרי הרבה זמן. במציאות אבא שלי כבר לא היה בעולם בתקופה הזו (החלום בא, אני מניח אולי שלוש או ארבע שנים אחרי פטירתו) אבל בחלום הוא פשוט נעדר זמן רב לרגל נסיעה. הוא יושב בחדר גדול על כסא הגלגלים שלו ואני בדרך אליו כשלפתע אני נזכר שיש לי פאות  שהוא מעולם לא ראה, ושהוא מן הסתם לא יאהב את זה כל כך. אני מתלבט מה לעשות בענין. אולי כדאי לנסות הסתיר אותם? אני חייב להחליט לפני שהוא רואה אותי. בסוף אני מחליט על דרך ביניים לא מספקת ומנסה להסתיר אותם חלקית שלפחות לא יבלטו כל כך. התחפושת הזאת פתאום מביכה אותי. ההתלבטות הזאת היא למעשה עיקר החלום. אם אני לא טועה (הסוף מטושטש) בסופו של דבר כשאנחנו נפגשים הפאות בכלל לא מעסיקות אותו ואנחנו מדברים על דברים אחרים. [בתפנית מוזרה לחלום הוא מדבר פתאום בטלפון  עם חבר טורקי  שהפך להיות איסלמיסט קיצוני. (כל זה זמן רב לפני ארדואן. החבר אגב, הוא מדומין לחלוטין) האיש הזה, קולגה שלו לשעבר, לא רוצה איתו שום קשר ומדבר אליו בתקיפות. בצורה לא אופיינית לו כלל, אבא שלי מנסה לדבר על ליבו ולרצות אותו, ללא הועיל. ניכר בו כי השיחה הזו גורמת לו צער רב]

כשהתעוררתי חשבתי שבוודאי שבהיותו בעולם האמת הפאות האלה מענינות את אבא שלי כקליפת השום. אבל לי הם דווקא מועילות מאד. (ברוך ה', אפשר לקחת אותם עד לאוקראינה וחזרה.) 

(המשך יבוא אולי)