חפש בבלוג זה

יום שני, 12 בדצמבר 2011

המוולאנה עולה לשמיים



השבת הקרובה, פרשת וישב נופלת על ה-17 לדצמבר, יום עלייתו של המוואלנה (המאסטר) ג'לאל א-דין רומי השמיימה. היום הזה נקרא בפי חסידים בכמה כינויים. אישית עוד לא מצאתי תרגום לעברית לשמו של היום שמתיישב על ליבי. המתרגם הגדול של רומי לאנגלית, קולמן ברקס קורא ליום הזה Day of Union (יום האיחוד? יום האחדות? נשמע יותר מדי כמו יום לאומי של מדינה לא ידועה) וראיתי שיש המכנים את  היום "החתונה השמימית". בהעדר כינוי, ומתוך הכרה בכך שתרגומו של רומי לעברית וליהודית הוא תהליך שבהתוות קראתי לרשומה הזו פשוט, המוואלנה עולה לשמיים. 
הדברים הבאים הם תיאור של המפגש הראשון שלי עם רומי, שאיתו הלכתי מאיסטנבול עד לסין. 
כל שנה אני משתדל לעשות משהו ביום הזה. בינתיים אני עדיין מאלתר, עדיין מחפש את הדרך המדויקת ביותר לחגוג את היום (כאמור, התרגום הזה מתהווה לאט וטוב שכך).
מי שנשלח למרחב הווירטואלי הזה במקרה או שלא במקרה ורוצה לטעום איתנו מהפירות המתוקים האלה יודע איפה למצוא אותי (כאן, ובתקוע).


בנובמבר 2002 עזבתי את הכולל של רבי יהודה בר אילעאי ונסעתי לאיסטנבול. פעם הייתי בדרכי לבאזאר הראשי. קול קרא אלי פתאום מתוך בית קפה קטן:
“Are you lost in Istanbul?”
אמרתי לו שלא,  שאני יודע בדיוק לאן אני הולך.
"לאן אתה הולך?"
"לבאזאר".
" גם אני הולך לשם. נלך ביחד."
 קם, שילם במהירות ויצא. הוא היה מבוגר ממני, אולי באמצע שנות הארבעים שלו. השם האמיתי שלו היה אורחאן אבל כולם כינו אותו צ'וצ'ו. הוא ידע שאני ישראלי – הוא זיהה אותי כי החזקתי מחרוזת מסבחה ביד. הסברתי לו שקניתי את זה כאן באיסטנבול מספר ימים לפני שנפגשנו (מישהו מכר אותם מתוך דוכן קטן על רחוב הדיוואן יאלו. משום מה רציתי אחת ולקחתי לי כזו פשוטה עם חרוזי עץ). אמרתי שקניתי את זה ללא כל סיבה נראית לעין ושזה דווקא לא נפוץ במיוחד במקומותינו, אבל הוא לא השתכנע. לפני שנים, הוא פגש אשה ישראלית שהחזיקה כזאת, מסבחה עם חרוזים גדולים, ופנתה אליו. זה היה בגן שמול המסגד הכחול. היא הייתה די מבוגרת, מבוגרת ממנו, והיא שינתה לו את החיים. היא שאלה אותו, אם הוא מכיר את רומי. הוא אמר לה שהוא שמע משהו כשהיה קטן אבל לא ממש הכיר. הוא לא היה דתי במיוחד. עשה שנים רבות בגרמניה ובמקומות אחרים באירופה, עבד כמדריך תיירים  (עכשיו הוא כבר לא עושה את זה "כי צריך לשקר הרבה").
היא אמרה לו לקרוא את רומי. היא אמרה שהוא חייב לקרוא את זה. הוא קנה עותק למחרת וחזר לגן שמול המסגד הכחול, והתחיל לקרוא, (ומיד הגיעו גם דמעות).

הוא סיפר לי שהוא בדרך לשוק – אשתו היא קרואטית שהתאסלמה בעקבות המלחמה שם והיא אדוקה ביותר. הוא אמר לי: "היא לא כל כך יפה, אבל הפנים שלה זוהרות". המצב הכלכלי שלהם לא מזהיר והוא הולך למשכן לה חלק מהתכשיטים, תכשיטי זהב. זה רעיון שלה. הוא לא רצה אבל היא חשבה שזה רעיון טוב.
אחרי שהוא מצא את רומי, הוא מצא את דרכו חזרה לאיסלם. “you really should become a Muslim” הוא היה אומר לי בחביבות כבדת ראש. הוא הפסיק לשקר לתיירים. הוא חזר בתשובה.
הסתובבנו יחד כל היום. הוא לקח אותי לקנות צנור לנרגילה בחנות מפעל ואחר כך לרחוב של הדיסקים המזויפים שנמכרו מתוך מזוודות מתקפלות. (משם, אלבום נורא ואיום של טום ג'ונס שהמתיק לי פעם את הלילה על הרצפה הקרה של שדה התעופה באקטאו). ולבסוף לבאזאר, למשכן את התכשיטים. (וכשהלכתי שם, פתאום שמעתי קול מאחורי "לאזו!" וזה היה החבר, מ"בית הנרגילות הקסום", המקום שביקרתי בו מדי ערב. השם לאזו הייתה המצאה שלו.  הוא עמד ליד החנות שלו למעילי עור ואני חשבתי, כמה זמן אני כבר כאן?)

נפרדנו לקראת הערב. לא החלפנו פרטים. דבר לא נאמר – ידענו שמי שדאג לפגישה הראשונה ידאג לזאת שאחריה. לא ראיתי אותו עוד, אבל למחרת בבוקר הלכתי מיד לרחוב איסתיקלל וקניתי מהדורה של רומי בתרגום של קולמן ברקס.
לא פתחתי אותו עד לטביליסי.
וזה מה שקראתי אז,  מתוך הההקדמה לספר הרביעי של המת'נאווי (בתרגום המאולתר שלי לתרגומו האנגלי של ברקס):

"זהו המסע הרביעי שלנו הביתה, אל עבר היתרונות הגדולים המחכים לנו. בקריאה הזו, מבקשי הסוד ירגישו שמחה גדולה, כפי ששדה חש בשומעו את הרעם, החדשות הטובות על הגשם המתקרב,  כפי שעיניים עייפות מייחלות לשינה. שמחה לנשמה, בריאות לגוף. כאן, רצונה של הדבקות האמיתית, התרעננות, פרי מתוק ובשל מספיק לבררן הבררני ביותר, רפואה, הוראות מדויקות איך להגיע לחבר[1]. השבח לאללה. הלימוד בספר הזה יביא כאב לרחוקים ממנו. אחרים, יהיו אסירי תודה. בבטנה של הספינה הזו, משא שלא נמצא ביופין של הנשים. גמול לאוהביו, ירח מלא וירושה שחשבת שאיבדת לנצח והנה הוא שב אליך. תוספת תקוה למקוים, מציאות למחפשים, ציפיה לאחר דכדוך, התרחבות לאחר התכווצות. השמש יוצאת ואת אורה אנחנו מעניקים לצאצאינו הרוחניים...."

 (וכך היה שהוא ליווה אותי, המוולנה, ג'לאל א-דין, האוקינוס של הלב, עד לים הגדול.)


[1] "החבר" אצל רומי הוא אלוהים

תגובה 1: