כבר עברה שנה וחצי מאז שחזרתי ארצה ונקודת הסין הפנימית שלי מתחילה לגרד. קשה מאד להסביר את ההתמכרות הזאת אבל אפשר לצעוק אותה ואם לא כאן אז היכן.
בזמן האחרון אני חושב הרבה על הנסיעה שעשיתי בחודשים האחרונים של שנת 2002 מאיסטנבול להונג קונג. כבר פירסמתי כאן שני קטעים מן המסע הזה מסביב ליום השנה של רומי. החלטתי לפרסם כאן את השאר ולהתחיל פחות או יותר מהתחלה. להלן הקטע הראשון מטורקיה לקווקז.
גליפולי
אחרי המולת העיר, השקט המפתיע של עיירת הדייגים הקטנה הזאת, שככל הנראה אני בה התייר היחיד. זוהי עיר הולדתה של אם סבתי (וגם של פירי ראיס, הקרטוגרף המפורסם).
בדרך לכאן ראיתי יערות וים וגשם עז וברקים, ונזכרתי שהיום ז' חשוון ותפילת הולכי הדרכים כבר אינה נשמעת.
ממול, אסיה.
טרבזון א'
בוקר יום שני, השבוע האחרון של אוקטובר, התעוררתי לגלות שאני עדיין בתורכיה.
הנסיון הראשון שלי להגיע לאזרביג'אן נכשל. [הייתי מוכן לסבול את צפיפות האוטובוס ואת הנשים האזריות הענקיות שחייכו אלי בפה מלא זהב, ואפילו את ריבוי המזוודות והתיקים והשקים והסחורות, בתוך האוטובוס ובקרון שחובר אליו מאחורה, שמן הסתם היה הופך את הנסיעה הארוכה לארוכה עוד יותר. אבל כשהנהג הציע שבמקום לשבת על כסא אבלה את שלושים השעות של הנסיעה על התיק שלי, החלטתי לחתוך וחזרתי העירה]. מי יודע מתי אסע מכאן. אולי היום. אולי מחר.
עכשיו היא דווקא מוצאת חן בעיני טרבזון. אחרי שכבר עזבתי, פתאום אני רואה בה עצים ואדמה וצל. מחר שוב לרוץ, מפוחד-על-השדה.
טרבזון ב'
הים השחור, בא להפרד ממני, בא כל הדרך אל הסלע שעליו עמדתי ועלה על סוליות נעלי.
ראיתי שהוא נעלב קצת.
"אחרי הכל, התכוונת ללכת בלי לומר מלה"
הודיתי.
"בדיוק כמו אלה שחושבים שכל הימים זהים.
ממך לא ציפיתי לטעות כזאת"
גרוזיה
1
כשהאוטובוס הגיע סוף סוף לטביליסי, היה לילה. הרחובות היו חשוכים לחלוטין. לא ידעתי שום דבר על העיר. נהג מונית דובר אנגלית הציע לקחת אותי למלון זול והסכמתי. הוא היה מודכדך למדי ואמר לי מספר פעמים “Georgia is very bad country”. המלון הסתבר כביתה הפרטי של אשה שיש לה חדר נוסף עם מיטה בשכונת מגורים חשוכה. כשהמונית עצרה פתחתי את החלון והיא הציצה פנימה, ראתה את פניה הזרות והמזוקנות ושאלה בדאגה: "צ'צ'ני? צ'צ'ני?". הרגעתי אותה בקשר למוצא שלי ולנייטרליות שלי בכל הקשור לפוליטיקה פנים-קווקזית. החדר הדיף ריח סובייטי מוזר – איזשהו חומר משמר שהרחתי גם באוקראינה. היה עדיין די מוקדם, הייתי רעב ולא מוכן לבלות את כל הערב בחדר הקטן, המואר במנורת שתיים וחצי ואט מן הסוג שניתן להשיג רק בברית המועצות לשעבר. הנחתי את התיק הגדול ועשיתי פני אל הדלת. האשה ונהג המונית שעדייו היה שם קפצו בבהלה ושאלו אותי לאן אני הולך. אמרתי שאני רוצה להסתובב קצת, ואולי לאכול משהו. הבהלה על פניו של הנהג הפכה לפאניקה. הוא אמר שזה מסוכן, מסוכן בשבילי להסתובב לבד ברחובות החשוכים, הוא יקח אותי למרכז העיר, בלי כסף, הוא יקח ויחזיר רק שלא אלך לבד. הסכמתי. נסענו למרכז העיר וישבנו לאכול ביחד. הוא סיפר לי על החלומות שלו להגר. הייתה לו איזושהי הכשרה טכנית שאני לו זוכר כרגע וגם אנגלית לא רעה והעבודה כנהג מונית ציערה אותו מאד. אחרי החיוניות של טורקיה האפלוליות של טביליסי, ברחובות, במלון, בפניו של הנהג מונית, העיבה עלי. הסתפקתי בקפה.
איך קראו לו? פתאום אני מתבייש שהשם שלו חמק ממני.
נשארתי במלון רק לילה אחד, ולא ראיתי אותו שוב.
כאמור, לא אהבתי את העיר הזאת. מלוכלכת, עגמומית, אפורה. במקום המסגדים הצבעוניים באו כנסיות שחורות ומאיימות ואיקונות חיורות של קדושים מתים. התחלתי להתחרט על כל העניין. זו הייתה בבת אחת (אם אפשר לקרוא לנסיעה של שלושים שעות בבת אחת) צלילה אל הזרות.
אבל רומי אמר:
This that is tormented and very tired
Tortured with restraints like a madman
This heart,
Still you keep breaking the shell
To get the taste of its kernel
2
אבל ברחוב,
אחר הצהריים ראיתי אשה מדברת בטלפון ציבורי וצוחקת. גם היא הייתה שם בטבילסי, בתוך הים הסובייטי המתפורר, אבל היא צחקה במלוא הפה ושימחה אותי. ופתאום עלה בדעתי שאין מקומות רעים.
3
אחרי שלושה ימים המשכתי לבאקו. תחנת הרכבת הייתה חשוכה ומלאת זבל. בתור לקופת הכרטיסים ניגש אלי מישהו עם עין אחת מזוגגת והסביר לי שאת הכרטיסים קונים ברכבת. ירדנו אל הרציפים. עובדי הרכבת הסבירו לי שאת הכסף נותנים להם. ומה לגבי כרטיס? שאלתי בחשדנות. " אני הכרטיס שלך" הוא ענה. זה לא היה נראה לי כל העסק הזה. הבחור הזה, סתום העין שנראה מפוקפק לעין שיעור ועובד הרכבת (נמוך, שחום, עם שפם קטן וכובע מוזר) שטוען שהוא ישמש לי כרטיס חי. החלטתי שאני חוזר לקופת הכרטיסים. סתום העין חזר אחרי. הבחורה שמאחורי הדלפק לא ממש רצתה לעזור לי וסימנה לי כל הזמן ללכת עם אותו בחור ולקנות כרטיסים ברכבת. הסימון שלה רק הוסיף לחשדנות שלי – במקום אמירה ברורה, הכל נעשה במעין רמיזות וקריצות, כאילו מישהו רשמי, מישהו ששומר על החוקים הכתובים (בעצם, האדם הדמיוני שחיפשתי) עלול לתפוס אותה. ככל שהפצרתי, הלכה והתקבעה בי ההבנה שהיא לא מסכימה בשום אופן למכור לי כרטיס. בלית ברירה ירדתי חזרה לרציף עם סתום העין, חשדן ורוטן, כבר מדמיין איך זורקים אותי מהרכבת בגבול עם אזרבייג'אן. בכובד לב ובלית ברירה קיבלתי את הדין והעברתי את כספי לעובד הרכבת הקטן, הכרטיס המהלך שלי. עוד רגע מורט עצבים כשהוא נעלם עם דרכון שלי אבל הנה הוא חוזר ומראה לי את המיטה שלי.
בתא שלי, הצלה – בחור גיאורגי צעיר, דובר אנגלית שעובד (כך מסתבר מאוחר יותר) בשביל ארגון סיוע אמריקאי. הוא מרגיע אותי ומסביר שככה זה כאן, שגם הוא על כרטיס כזה. כמו האדם הראשון שפגשתי בגרוזיה, גם זה האחרון מביע את מורת רוחו מן המדינה. הרכבת מתעכבת כשעתיים וחצי (לי לא אכפת. אני רגוע, ולא ממהר להגיע לעוד עיר זרה). " בישראל היה קורה דבר כזה?" הוא שואל בעצבנות. אני מחייך ומסביר לו שבקושי יש לנו רכבות. אני מנסה להרגיע אותו (חברה שלו, אזרית, חיכתה לו בבאקו והעיכוב עבורו הוא מיותר לחלוטין) ומתרווח על המיטה. לא, אני לא ממהר. זמני המעבר האלה הם המתנה שלי. בבאקו, זה עוד מונית, עוד מלון, עוד שפה בלתי מוכרת. להשיג מפה, לחשוב על היעד הבא, למצוא אוכל. ברכבת נעים, אפילו נקי יחסית. מה רע לי במקום הזה?
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה