חצי הלל לעיר חצויה

 מחשבות על יום ירושלים

יום ירושלים הוא יום מוזר. בדרך כלל הוא מוזכר בנשימה אחת עם יום העצמאות – חג לאומי, חילוני וישראלי. אבל בפועל כבר שנים רבות שיום ירושלים הוא יום מגזרי שנחגג בעיקר בציונות הדתית. בקרב האוכלוסיה הכללית, היחס ליום נע בין עוינות (בעיקר בשמאל) לאדישות מוחלטת. במובן הזה, יום ירושלים תשע"ב דומה יותר ליום שנקבע לרצח רבין: יום רשמי שמוזכר בכנסת ובחדשות אבל מזוהה כמעט לחלוטין עם חלק מסוים של האוכלוסיה.

כבר הרבה זמן שמשהו מפריע לי ביום הזה אבל מכיון שדי קל להתעלם ממנו מעולם לא הקדשתי לו הרבה מחשבה.את חוסר הנחת שלי הסברתי בכך שאולי יום לאומי אחד זה פשוט מספיק לי. אולי זו פשוט הקישור האוטומטי לתלמידי ישיבת הר המור (במיוחד לבחור אחד מהמילואים שלי שאהב לתת צ'אפחות חזקות בזמן שהוא מסביר לי על הזכות הקדושה לשרת בצה"ל). אבל הבוקר בתפילה נפל לי האסימון סופית כשבבית כנסת בו התפללתי בתקוע היה הלל שלם. בעצם הדיון הזה על חצי הלל או על הלל שלם  בימים הלאומיים תמיד היה נראה לי קצת טרחני אבל הבוקר פתאום הרגשתי לראשונה שזה חשוב ביותר. הבוקר התעוררה בי תחושה חזקה שלומר הלל שלם ביום ירושלים זה עיוות שמביא בסופו של דבר לשכחת מטרתה וקדושתה של העיר הזו.

אני לא מנסה לומר שלא צריך להודות בכלל על שחרורה של העיר ב-1967.  חייבים להודות, כי לא להודות זו כפיות טובה כלפי השי"ת. אני גם לא מנסה להפחית מעוצמת הארוע וחשיבותו שהם ללא ספק אדירים. הסיבות שאני מתנגד לאמירת ההלל בשלמותו היא משום שאני חושב שמשמעותו האמיתית של יום ירושלים צריכה להיות מעורבת, לא רק כמחשבה בדיעבדית אלא לכתחילה. כשאני אומר מעורבת אני מתכוון לכך שלצד השמחה שבכיבוש העיר חייבים לזכור שהיא איננה בנויה וכי למעשה, הדבר הכי חשוב בה עדיין חסר.

בירושלים (למי שלא מעודכן) אין בית מקדש. במקום להקביל את פניו של הכוהן הגדול בצאתו מן הקודש אנחנו עדיין מתפללים על הריסות הקיר החיצוני של הבניין של הורדוס. מכיון שאין בה מקדש היא גם איננה ממלאת את יעודה – ירושלים איננה עיר של שלום, אלא בעיקר של חומות. אין בה לא שלום בין יהודים ולא שלום בין יהודים לגויים. ירושלים נמצאת תחת שלטון ישראלי וזה דבר גדול אבל היא רחוקה מאד ממה שהיא אמורה ועתידה להיות: מקור הצדק, הנבואה והשלום. 

בניגוד להכרזת המדינה ולמלחמת השחרור, אפשר לומר שהמפגש עם המקומות הקדושים שלנו בירושלים די נפל עלינו. בספרו על מלחמת ששת הימים מתאר מייקל אורן בצורה יפה איך משה דיין התלבט והתחבט בעניין כיבוש העיר. דיין, שבכלל מתואר כאדם די קפריזי (גם בנושא כיבוש רמת הגולן, הוא מתלבט ומחליט במפתיע ברגע האחרון) הבין בחושיו כנראה שישראל עם ירושלים ועם הר הבית מעולם לא תהיה אותה המדינה שהוא הכיר. התגובה המעורבת שאני מדבר עליה נובעת דווקא מן המפגש הקרוב הזה. מי שעומד על יד הכותל ראוי לו להתרגש אבל גם ראוי לו לכסוף ולזכור שזה לא הדבר האמיתי.לכן זה לא מספיק לשיר "אני מאמין" בסוף התפילה. לענ"ד, יום ירושלים צריך להיות דומה לשביעי של פסח שבו כידוע אומרים חצי הלל. אם להמשיך את ההקבלה הזאת, הרי שהנצחון בששת הימים באמת דומה לקריעת ים סוף  - הוא מפעים ועוצר נשימה. יש אפילו מדרש שמספר שהיה צריך להכריח את בני ישראל לעזוב את הים, את מקום הנס והתגלות הגבורה. ובכל זאת, קריעת ים סוף זה לא סוף הסיפור: המטרה היא הר סיני. כך גם הנצחון על הערבים וכיבושה של העיר הוא חלקי במהותו - זו הכנה לאיחוד אבל זה לא האחדות עצמה. 

 בעיני היום כולו צריך להיות בסימן החצי – חצי הלל לעיר חצויה, חצי הודיה וחצי כיסופים. חצי גבורה וחצי התעוררות על מה שנעדר. חצי סיפורי מורשת קרב וחצי התבוננות בירושלים של עכשיו על כל חלקיה הלא נעימים, לא סתם כטקס צדדי, לא רק ריבוע של מלט לא מסויד, אלא ממש חצי-חצי. פחות מזה זו שכחה מסוכנת.

אני מניח שעבור רבים מן החוגגים, איחודה של העיר מתבטא בעובדה שאפשר, עקרונית, להקים שכונת-מבצר יהודית בראס אל עמוד או בסילוואן. באותה מידה, יש מי שחושב שאם נגיד הרבה פעמים "בירתנו הנצחית" או  נפליג ב"מאוחדת לעולם ועד ולעולמי עולמים ולנצח נצחים" אז היא באמת תהיה עיר אחת ולא היא. בירושלים אגב, אין אפילו מערכת תחבורה ציבורית אחת. במפות של אגד, השכונות של מזרח העיר הם מן גוש אפור ובלתי מזוהה. כפי שנוכחנו לפני כמה שנים כל הססמאות האלה לא מנעו את המגמה המשתרשת בקרב חלקים מסוימים של הציבור בארץ לראות את מזרח העיר כ"לא שלנו". (כזכור לכם, רק בזכות ערפאת העיר לא חולקה בקמפ דיוויד).

איך זה קרה בעצם, שחלקים גדולים מן הציבור כאן מוכן לוותר לא רק על יום ירושלים אלא על ירושלים בעצמה? חלקית מדובר בתופעה שאין בה מה להסביר, חלק מן הניכור הכללי של רבים מן האדמה, ביטוי עכשווי לתחושה שהביאה את משה דיין לרדוף אחרי הוואקף עם המפתחות של הר הבית מחוסר רצון להתמודד עם "כל הותיקן הזה", כדבריו. בקיצור, לא צער השכינה על ביתה עומד מאחורי ההתעלמות מן היום הזה בקרב ישראלים חילונים. אבל אולי, גם מן ההתעלמות הזו אפשר ללמוד משהו. אם יום ירושלים הוא בעיקר יום נצחון הרי שעבור רבים אין די בנצחון, בייחוד לאחר שהתברר כי לא היה זה נצחון גורף וסופי, כמו שחשבו בשעתו רבים וטובים. אולי כשמדובר בירושלים אנשים מצפים למשהו אחר, נוסף. 

הקמפיין החדש של תנועת אם תרצו הוא אופייני בהקשר הזה. הקמפיין תוקף את שלום עכשיו על הנכונות שלהם לחלק את ירושלים. זה נחמד, עשוי טוב וראוי אבל כרגיל כל השיח שם הוא על בעלות, על גבולות ועל העיר שלעולם לא נוותר עליה. אבל מה יהיה בה בדיוק ואיך זה יראה? איזה אור יבקע מתוך חומות העיר שלנו? ועבור מי? אולי בשנה הבאה נרפה רגע מן הדגלים והססמאות ונדבר קצת על ירושלים? 

בית חיינו

על הסכסוכים האחרונים מסביב לקברו של ר' נחמן באומן

בפסח הייתי בצפון והתפללתי אצל הרשב"י. מעיון קצר בקירות הציון (איכשהו מי שרוצה תמיד מוצא מקום לתלות פשקווילים) הסתבר לי שמתרחש כעת דיון חריף וסוער מסביב לקברו של רבנו באומן. למעשה, המונח "דיון" הוא לא כל כך מדויק – נכון יותר יהיה לומר שמדובר בעימות אלים מן הסוג שכמובן מוסיף הרבה כבוד לתורה ולחסידות ומקרב את המוני בית ישראל לאביהם שבשמיים. בין היתר, חולק שם עלון די רציני (8 עמודים גדולים) תחת הכותרת: "אומן בית חיינו" שהוצא לאור על ידי "הוועדה להצלת אומן מכח שליטה והשפעה חילונית"

מה שהוביל לסערה הזו היא יוזמה שעלתה לאחרונה לפתח את אזור אומן כאתר תיירותי. חלק מן המודעות שראיתי במירון הדגישו את העובדה כי מדובר בסוג של מזימה ציונית : נסיון של המדינה להשתלט על אתר הקבר (כדי להרוויח כסף או כדי לעודד חילונות ולהדיח מתחזקים מדרכם הטובה – התשובה תלויה ברמת הפראנויה של כל אחד ואחד).  כך, "ברגע האחרון לפני סגירת הגליון" התגלה כי שר התיירות שלנו סטס מיסז'ניקוב (גם אני לא ידעתי) הצהיר כי "ישראל מתכוונת להפוך את אומן לגן עדן תיירותי".גם בעלון "בית חיינו" דובר על המדינה אבל הדגש הושם על כך שדווקא הרשויות האוקראיניות הם אלה שעומדות מאחורי הפיתוח. ככלל נראה כי הטענות העולות נגד הפיתוח הם שניים:

1.      הטענה כי המדינה רוצה להשתלט על המתחם. בהקשר הזה פורסמה החלטה של בד"ץ העדה החרדית כי אסור לשתף פעולה עם "הוועדה החדשה לעניני שיפוצים ותיקונים במתחם הקדוש באומאן הפועלים מטעם השלטונות של מדינת ישראל"

2.      הפחד כי הפיתוח יהיה בעל אופי "הנוגד את רגשות החסידים הנוסעים אל רבנו".

בתוך הקלחת הזו יש גם אחד בשם אלכס ויז'ניצר שהוא הממונה על הסיפור הזה מטעם הוועדה המשותפת של ישראל ואוקראינה ששימש בתפקידים אחרים (יו"ר מקורות ומע"צ). הדיון החם לגבי ויזניצר מתמקד בשאלה אם הוא פועל כנציגה של המדינה (לא טוב) או לחלופין כנציג של חברות פרטיות הממומנות מתרומות (אולי בסדר, תלוי את מי שואלים).

בפועל מדובר בבניית מגורים לשיכון החסידים (בתי מלון וקאראוונים) ועבודות תשתית לעיר כמו תשתית לאספקת מים וכן בניית כבישים ושדה תעופה. העלון גם מציין כל מיני רעיונות שעלו מן הצד האוקראיני לפיתוח התיירות בכל המחוז בדגש על פיתוח מסלולי תיירות  לאתרים הקשורים לתנועת החסידות ובניית מרכז תיירות שיכלול הופעות, מוזיאון וכדו'.

חיפוש קטן באינטרנט הוביל אותי לכתבה מפורטת ומצוינת שהופיעה באתר "ויהי אור". האתר עצמו הוא מעניין וראוי לעיון. למעשה מדובר בעיתון אינטרנטי שמנסה לספק קול אחר, "שפוי" (כך במקור) על העולם החרדי. העיתון הוא חתרני למדי ויש בו דיונים על כל הנושאים הבוערים (כניסה לשוק העבודה, אלימות, צניעות, צבא וכו') והרבה מאד ביקורת על החברה החרדית. הופעתו של העיתון החלה לאחר פרשת בית הספר בעמנואל והתחושות הקשות בקרב כותבי העיתון לגבי האפליה הממוסדת בעולם החרדי.

[כל זה מעניין אבל קצת לא קשור לעניננו. ולכן בכל זאת אוסיף עוד מילה. הכתבות באתר טובות וחלקם אפילו נועזות. מה שמאכזב זה רמת ההשתלחות חסרת הרסן בתגובות. הנה למשל אחת אופיינית: "הפלא הגדול על עם הארץ שכמותך, איך העבירו ממך עול מלכות ועול דרך ארץ, בזמן שלא קיבלת עליך עול תורה ואף לא ריח של תורה מימיך". מקסים]

האלימות המילולית הזו היא כלום לעומת האלימות הפיזית שמתוארת בכתבה. מסתבר שלפני מספר שבועות הותקף יצחק קעניג (אחיו של הרב אלעזר קעניג מצפת) משום שהוא מצדד בשיתוף פעולה עם אותו ויזניצר וחבר בוועדה הישראלית אוקראינית. לכן גלגלו אותו במדרגות, בעטו לו בראש וגרמו לו לכמה שברים ופגיעות בגולגלת. כל זה במתחם הקבר עצמו (אני מקווה שזה היה אחרי שאמרו תיקון הכללי ונתנו פרוטה לצדקה)

הכתבה שהופיע בנוגע למחלוקת באומן חושפת את העובדה כי למעשה מדובר במאבק כוחות בין כמה משפחות ברסלביות ותיקות (קרמר וחשין) לוועד העולמי של ברסלב. מבלי להלאות אתכם ואותי בפוליטיקה הקטנונית הזאת, השורה התחתונה היא זאת, והיא כנראה תפיל אתכם מהכסא: בעימות הזה יש אינטרסים של כוח וכסף שלא קשורים בהכרח לקדושת הציון ולהפצת אורו של רבינו בעולם.

(הקישור לכתבה משום מה לא עובד לי אבל הנה כתובת האתר. לכתבה קוראים "הקרב החם בברסלב" http://www.y-or.co.il/

 את הגליון עצמו אפשר לראות כאן. הוא מובא בבלוג חרדי אנטי ציוני  ודי פסיכיhttps://docs.google.com/file/d/1InYAWVD6PcZ0CKEBwkGfD97Jxd_zgiB14pdRxuR4fEkJxdzu2pFvVSEswPSq/edit?pli=1)

אבל אני רוצה לשים את הפוליטיקה הזו בצד לרגע. בעיני עצם המחאה הזו והנסיון לפנות כך לציבור הרחב מחזיר אותי למה שכתבתי כאן בתחילת השנה על הנסיון הנואש להשאיר את אומן כמקום שנמצא ב"ארץ ישראל" או במילים אחרות מחוץ לעולם. כתבתי אז כי המעבר דרך העולם, (ברכבות, באוטובסים, במטוסים, בשדה התעופה) הוא מקור לסבל, נקודת חיכוך שרוצים להמעיט אותה ככל הניתן. כך, כל שנה מופיעות הקריאות החתומות על ידי כל המנהיגים הגדולים של החסידות שלא לבקר בשוק המקומי שהוא מקום של פריצות וכדו', קריאות שזוכות אגב להתעלמות כמעט מוחלטת.

הפאניקה העולה מפי הגליון "בית חיינו" משקפת את הפחד של כולנו שהמקום הקדוש עלול להתקלקל ולהפוך להיות מקום תיירותי, כלומר מקום רגיל בעולם. למעשה, כל עוד שערי ברית המועצות היו נעולים ואי אפשר היה להגיע לאומן היה צער אבל לא אובדן. המקום היה קיים, פה ושם מתי מעט הצליחו להגיע אליו, במסירות נפש שכבר הפכה למיתולוגיה, הוא היה מרוחק ובלתי נגיש, מושא לחלומות. כש"נפרצה הדרך" והמחיצות האלה הוסרו נותר הקושי והריחוק הטבעי מן הסביבה. האזור של מתחם הקבר הפך להיות אי שמתגלה אמנם באופן עונתי אבל כשהוא נמצא קל מאד לדעת איפה הגבול בין ים ליבשה.

ואז פתאום הגיע הרעיון הזה, לפתח את העיר. יש מי שמנסה לומר שאומן זה מקום אמיתי בעולם, וכדרך העולם, הוא עלול להשתנות. מי יכול להיות מאחורי הרצון הזה לשנות את אומן? רק הציונים כמובן, אלה שתמיד רוצים לשנות ולקלקל הכל.  

האמת שגם אותי הרעיון הזה קצת מפחיד. לא הייתי רוצה שאומן תהפוך לדיסנילנד תיירותי ( זה לא נראה לי ממש מעבר לפינה. בכל זאת מדובר באוקראינה). אני גם לא מנסה אפילו להבין מי כאן פועל לטובת הציבור בכלל (יש לי חשש שאין כאן שום גורם כזה). אבל את העובדה שאי אפשר יהיה להשאיר את אומן עם תשתית של שנות החמישים במקרה הטוב (כי אנשים גרים שם) היא משהו שכנראה שנאלץ לקבל. יכול להיות שהתושבים שם ירצו מתישהו להנות ממים זורמים לדוגמה או משיפור מסוים בנקיון המרחב הציבורי.

הקבר וגם הפוקדים אותו יהיו שם עוד שנים רבות אבל כמו כל הנסיונות לשימור בועות (כלומר 90% מהקמפיינים החרדים בכל נושא) כנראה שלא נצליח לשמר את הבועה בדיוק כפי שהיא עכשיו. ככה זה, אפילו בארץ ישראל דברים משתנים לפעמים