רשימה קצרה על חלום מילואים (בליווי תמונות צבעוניות של טנקים רבי הוד ורושם)
א
בשבוע שעבר הזדמן לי לבלות כמה
ימים במדבר על גוש פלדה רותח, בחומו של תמוז. כשהייתי שם, בכלל לא השתעשעתי במחשבה
שאוכל לכתוב משהו על המילואים האלה. החוויה המרכזית, תחושת החום הייתה חזקה וגורפת
כל כך שלא נותר עוד מה לומר.
אבל אחר כך, שישבתי במזגן בביתי ודעתי הצטננה עלי קצת, הגעתי למסקנה שהחום
היה רק חלק אחד מן החוויה החושית הייחודית של המילואים. נוספו לה המגע המתמיד עם החול
והסולר והשמן, הרעש, הפיח, והעשן. בנוסף, אפשר להזכר גם בכל התנוחות הגופניות
החריגות: התכופפויות וטיפוסים ותמרון בין בליטות של ברזל חם, או כל ההתעטפות הזו, מכף רגל ועד ראש,
במדים (זה נחמד להיות עם כל כך הרבה כיסים פתאום), ומגפיים כבדות (תפסיקו כבר
לקרוא לזה נעליים גבוהות), הראש שמזיע מתחת לקסדה, הלכלוך שמצטבר על הגוף, שכבה
אחר שכבה.
ובעצם כל זה, כל מה שהגוף נזרק אל תוכו, הם רק ביטויים חיצוניים לחלום הפסיכודלי (והלא נעים במיוחד) של הצבא-באמצע-החיים.
במרכזו של החלום הזה עומד רעיון שהוא דווקא די נחמד, והוא שאני בעצם מישהו אחר לגמרי.
לא יושב על המחשב אלא עומד עם הראש מחוץ לצריח הטנק. לא מדבר על סין אלא מנסה לטפל
במקלעים (לדאוג לתחמושת, לשמן, לפרוק, לנקות מפיח במברשת ברזל). אפשר לומר שזה סוג של תאטרון
תקופתי, עם חזרות מעיקות במיוחד, שבו אנחנו מגלמים חיילים, ובמקרה שלנו, כפי
שיסופר להלן, גם מכונאים.
בניגוד להזיות הפרטיות שאנחנו חווים בדלת אמותינו, עם או בלי עזרה
מבחוץ, המילואים זו הזייה משותפת. אפשר לראות את זה כסוג של מפגש חלום – פעם בכמה
זמן באים אותם אנשים למקום שיועד לכך כדי לחלום קצת ביחד - הכיוון הוא בדרך כלל
בלהה אבל לא רק. יש גם הומור, בדרך כלל שחור או נמוך במיוחד, ופה ושם כמה רגעי
חסד.
זה היה המילואים הראשון שלי מזה זמן רב. פספסתי שני תעסוקות מבצעיות
ואימון אחד. קודם היינו בסין, אחר כך כבר בארץ, התעסוקה נפלה סמוך ללידתו של בני
השני. ובכל זאת, בחלום הצבאי ידעתי פחות או יותר מה לעשות ואיך להתנהג. בעצם לא
השתנה שם שום דבר – כמה פרצופים חדשים (שתמיד נראים מוכרים גם אם לא נפגשתם מעולם)
אבל הטקסים נותרו בעינם. להלן כמה מהם:
-
חיילים
מתלוננים כל הזמן. מאז שהגעתי לפלוגה לפני כ-11
ויש להניח שהרבה יותר, הם גם מתלוננים
על אותם הדברים בדיוק. על בזבוז זמן, על חוסר יעילות, על יחס משפיל (בעיקר של אנשי
מפקדה), על ציוד לקוי ועל פחות מדי זמן לשק"ם (הרוב נכון, דרך אגב). התלונות
נאמרות ברצינות תהומית פעם אחר פעם, על פי כל כללי הטקס. הם בלתי נמנעות בדיוק כמו
המערכת המסורבלת שמייצרת אותם. החיילים מתלוננים ומאיימים לא לבוא בפעם הבאה.
לפעמים הדברים נאמרים בציניות ולפעמים בכעס אמיתי. החיילים רוצים שיטפלו בהם,
"יעטפו אותם בצמר גפן" כפי שאמר הפעם אחד המלינים. הם מרגישים שמנצלים את טוב לבם. הם
אוהבים את המפקדים (ברמה זו או אחרת) אבל מתעבים את המערכת.
-
המערכת
חיה על התיעוב הזה ועל הנסיונות הנלעגים לשים לו קץ. היא עושה זאת בטקס קבוע שבו
החיילים נלקחים למפגש גדודי שבו המג"ד ובדרך כלל גם המח"ט מודים לנו על
כך שבאנו, מזכירים את ההקרבה הגדולה, את עזיבת האשה והילדים ואת העובדה שלא הרבה
היום בישראל עושים מילואים מה שמדגיש את העובדה שאנחנו באיזושהי צורה חוד החנית של
החברה והתסכול שלנו מוצדק לחלוטין ואפילו מקור לגיטימי לגאווה. אחר כך הם מודים לנהגים
ולכל מיני אנשי מפקדה שהם זקוקים להם במיוחד. אחר כך שותים קולה ואוכלים כל מיני
בצקים הפעם למשל הם התעלו על עצמם בשרשרת מיני בצקים מכל העולם – גם בורקסים (בכל
זאת אנחנו במזרח התיכון), גם טורטיות (משהו אקזוטי מן העולם החדש) וגם רוגעלך (שלא
נשכח את המקורות). כך, פעם אחר פעם. המערכת משבחת אותנו על מסירותנו ואנחנו
מתלוננים על כך שאנחנו פריירים. זהו ריקוד החיזור הקבוע של חיל המילואים.
-
הציניות,
התלונות והכעס מופנים כאמור מול המערכת ובמקרים מסוימים מול נציגיה, כלומר מפקדינו
הישירים. בתוך הפלוגה לעומת זאת הקשיים הופכים למיתוס כמעט מיד. בעצם מדובר על סוג
של מיתוס גבורה אבל לא במובן הרגיל. הגבורה הזו היא לא גבורת ההקרבה או היכולת
המבצעית. בפלוגה שלנו ואני מניח שגם בשאר המקומות, הגבורה הנחגגת היא בדרך כלל עצם
ההגעה למילואים. בשנים האחרונות משום מה ישנה התעלמות מכך שהגיוס למילואים נעשה על
פי חוק. חיילים ומפקדים אוהבים להדגיש כי מדובר בבחירה, בסוג של התנדבות. מיתוס
הגבורה הקטן שלנו נבנה על יסוד הבחירה הזו – הרעיון שיכולנו שלא להגיע, לחיות את
חיינו בשקט ובשלווה אבל מתוך אמונה מסוימת ועמומה אנחנו מתייצבים. (הסיבה עצמה,
הדבר הזה שבגללו מגיעים, נותר נסתר בדרך כלל. יש הטוענים שמדובר בציונות אבל דברים
כאלה נאמרים בלחש. אחרים חושבים שמדובר בתחושת מחויבות לחברי הפלוגה האחרים.
כאמור, אף אחד לא יודע כי לא מדברים על זה הרבה).
אנחנו,
החיילים הפשוטים אוהבים להדגיש את זה חזור והדגש. אבל לא רק אנחנו – רעיון הבחירה
מתוחזק על ידי המפקדים עד לדרגות הגבוהות ביותר. כך למשל, השפה הרשמית, החוקית
וחמורת הסבר של הצו שמגיע בדואר מתחלפת עם ההגעה למילואים בשפה רכה ומשפחתית. כך
אנחנו יוצרים את אחד המרכיבים המוזרים ביותר של הזיית המילואים – הרעיון שכולנו
כאן מבחירה. אחרת מה עוד היינו עושים בימים החמים של תמוז?
אומרים
העולם, שכחוזרים על בדיחה כמה פעמים היא כבר לא מצחיקה. אבל זה נכון רק בפעמים
הראשונות. אם חוזרים עליה המון פעמים היא חוזרת להיות מצחיקה, בגלל עצם החזרה. אם חוזרים על אותה שטות שוב
ושוב הרבה מאד פעמים בסוף אי אפשר יהיה לעמוד בפניה מבלי לצחוק. כל ההומור של המילואים מבוסס על העקרון הזה. זה
פשוט וקל - מי שמשחק בתאטרון המילואים חייב להוציא את הבדיחות הישנות מהבוידעם
ולחזור עליהם הכי הרבה פעמים שאפשר. במקרה הנמוך (כלומר, בדרך כלל) מדובר בבדיחות
פיפי-קקי שלעולם לא סר חינם ובדיחות אובססיביות על הומואים (יכול להיות שאני טועה ושככה אנשים
צוחקים אחד עם השני גם מחוץ למילואים? אני
מתקשה, וגם מסרב להאמין)
מה שלא
מצליחים לייצר החיילים בתחום ההומור, המערכת מספקת בנדיבות. ברוב טובה היא מתאימה את עצמה בצייתנות לתפאורת הסרט
"גבעת חלפון אינה עונה", יצירה שיותר מלתאר את המילואים היא מעצבת אותם.
המ"פ הראשון שלי בפלוגה טען שכל חייל חדש צריך לעבור תהליך של שבירת המיתוס
של גבעת חלפון – ההבנה שיש פה סדר מסוים ושזו לא קייטנה ושצריך ללבוש גומיות בנעליים
ולעבוד וכו'. ובכל זאת הסרט הזה ניבט בכל פינה: משאיות ישנות ומקרקשות מעידנים
אחרים נותנות את התחושה כי ללא ידיעתנו מצלמים אותנו לסרט דרמטי על תש"ח. אנשים
בגופיות ושפמים קטנים ומבטאים משונים יושבים במחסני אפסנאות ונהנים להשתעשע בחיילים
שצריכים משהו, ולשלוח אותם למישהו אחר שעסוק עכשיו בקריאת עיתון אבל נראה כאילו הוא נמצא בפסגת חייו (הם לא קצת מבוגרים מדי? יכול להיות שהם
מתנדבים לעשות את זה כדי לרומם את רוחנו?).
והפעם
לפחות, הליכה ארוכה במדבר, כדי להגיע לכביש, שם נמצאת הטיולית (כלי רכב משונה שמעולם לא
סר חינו), שתביא אותנו לערב הגדודי ולרוגעלכים שלנו. בדרך חזרה מישהו שכנע את הנהג
לנסות ליסוע בחול עד לטנקים והוא נתקע שם עד אמצע הלילה (החלק הזה לא כל כך הצחיק אותו ככל הנראה)
מעולם לא
הייתי מכונאי מוכשר במיוחד – למוסכניק הממוצע לוקח בערך 3 דקות להבין שאין לי
מושג ברכבים ולהחליט כמה ואיך ראוי לעשוק אותי. אבל על פי מה שזכור לי מן העבר
הרחוק, ידעתי פחות או יותר איך להפעיל את המכונה הזו. אחרי ארבעה חודשים בלבנון
ב-1998 כנראה שאפילו הייתי נהג לא רע בכלל (שמעתי את זה מהקצין שלי. במחשבה שניה יכול להיות שמי שבא במקומי פשוט
היה גרוע יותר). אבל מאז עברו 15 שנה. מאז האימון האחרון שלי על טנקים עברו בערך
5-6 שנים. ולכן כשביקשו ממני בטבעיות, להיכנס לטנק ולסדר את הקשר, בהיתי בתדהמה.
אחר כך נכנסתי לצריח הלוהט והחזקתי את פתילי הקשר ובהיתי עוד קצת. את הקסדה חיברתי
בלי בעיה, הצלחתי להבין איפה שמים את הרמקול אבל כשהסתכלתי במכשיר עצמו היה נדמה
לי שלא ראיתי אותו בחיים. בסוף, אחרי שגם אני וגם המפקד בהינו מספיק והגענו למסקנה
שבאמת אין לנו מושג מה לעשות, שלחו מישהו מקצועי שיסדר את זה.
אחר כך
הסתבר שמתח הזחל שלנו נמוך, כלומר שהשרשרת הכבדה שמקיפה את גלגלי הטנק היא
רפויה מדי, דבר שעלול לגרום לכל מיני תקלות מעצבנות ולעבודה רבה. צריך למתוח. כדי לעשות את זה
צריך לסובב איזשהו ציר גדול בעזרת כלי כבד שנקרא "מפתח כיס" (דוגמה נפלאה
לחוש האירוניה הדק של שריונאי העבר) אבל בטנק הזה שלנו יש דבר מוזר - בצד אחד של
הטנק המתיחה נעשית בסיבוב הציר כלפי מעלה ובצד השני בסיבוב כלפי מטה. עד כאן הכל
ידוע ועכשיו השאלה היא רק באיזה צד מעלים ובאיזו מורידים. כדי לזכור מה עושים
איפה, המציאו נפילי העבר מן סיסמה כזו קטנה שהיא, על פי אחת הדעות: "שמאל
באסה ימין סבבה". הבעיה היא שחלק חשבו שדווקא "ימין באסה ושמאל סבבה" היא הגרסה הנכונה.
מדובר
בתהליך די מייגע (במיוחד עם צריך להעלות) שאותו עשינו כמה פעמים עד שהגרסה הנכונה
יצאה לאור (כבר הספקתי לשכוח כמובן). אני מספר לכם את זה לא כדי להתלונן (עשיתי את זה כבר שם) אלא כדי לחלוק רגע של הארה - פתאום הסתבר לי שאני לא היחיד שהוא לא מכונאי גדול.
רגע, אמרתי לעצמי, בעצם כל האנשים האלה מסביבי הם אנשי היי טק שיושבים ליד המחשב מבוקר עד ערב. זה לא כל כך מפתיע שהם לא
כ"כ יודעים מה הם עושים. כמובן! נזכרתי - זה רק חלק מההצגה. היום אנחנו בעצם משחקים גברים
כאלה שלא רוצים לתת את האוטו למוסך "כי זה כלום, אני מסדר את זה בעצמי צ'יק
צ'ק". לפעמים זה אפילו מצליח מה שגורם לנו להרגיש נהדר אבל בדרך כלל
צריך להביא מישהו (שמוכשר לעבודה!) שיסייע לנו קצת. זה פשוט חלק מהקטע. כשכל זה קורה על החול החם בשעת הצהריים בחודש תמוז, זה כמובן הרבה יותר מצחיק. גם יותר אותנטי.
בסוף תמיד אומרים שהיה אימון מצוין ומשבחים את כל המשתתפים. הטנק שלנו למרות ארבעים שנותיו,
עדיין נוסע ופוגע במטרות. עבורי כאיש צוות, כל האימונים, קצרים או ארוכים הם אותו דבר בדיוק. אפשר להגיד שאני סוג של
ניצב בסרט הזה.
למרות שזה מקום של קטנות מוחין בלתי רגילה (תמיד אני מביא ספרים ללמוד
וכמעט תמיד לא מצליח), יש גם פה ושם דיבורים משמעותיים, אבל אני לא יכול לכלול
אותם כאן. הם בכלל לא מתאימים להזיית המילואים שלי ולכן אכלול אותם ברשומה נוספת,
להלן: "דברים שנאמרו לי במילואים על המחאה החברתית בקיץ שעבר ומה שהייתי צריך
לומר בתגובה אבל לא הצלחתי כי היה לי חם"
