חפש בבלוג זה

יום שלישי, 15 בנובמבר 2016

המלך טראמפ והכמיהה אל הממשי

השבוע נזכרתי בסצינה מתוך סרט קצת ישן ולא ראוי לציון במיוחד: "יומנה של ברידג'ט ג'ונס". לכל אורך הסרט (שאת עלילתו למען האמת, אני בקושי זוכר) עוברים לפני הצופה אוסף של דמויות בדרגות שונות של חיוורון. הם בודדים, מהוססים, רציונלים, קרירים, ובאופן כללי מעוררי רחמים או אמפטיה קלה (תלוי ככל כנראה בגילו של הצופה). אבל לקראת סוף הסרט מתרחש לפתע דבר מסעיר. שני גברים, ששניהם קשורים בצורה זו או אחרת בגיבורת הסרט, מתחילים ללכת מכות. כראוי לסצינת מכות, היא מתרחשת בלילה, בסמטה חשוכה מחוץ למסעדה. אחרי אגרוף או שניים מישהו מתוך המסעדה קולט מה קורה, רץ פנימה אל הסועדים בהתלהבות ילדותית ובעיניים נוצצות וצועק: "Fight! A real fight!" . ברגע הראשון, הקהל מביט בו בתדהמה ולא לגמרי מבין על מה הוא מדבר. אבל מיד הם מתאוששים. לנוכח שמחת החיים הנפלאה  של המודיע, הם נזכרים: כן, מתחת לאפודות המטופשות שאנחנו לובשים מינקות, מסתתרת לה חית טרף קטנה, והם רצים החוצה בחדוה לראות את הדם.


חשבתי על הסצנה הזו ביום שטראמפ ניצח בבחירות באמריקה. כי הנצחון של טראמפ הוא, בעיני, נצחון הכמיהה לממשי, (כמיהה שהחליפה ככל הנראה את השאיפה הישנה יותר, למנהיגים עם רמה כלשהי של שפיות  או כשרון). לדמות שהיא בשר ודם (הרבה בשר והרבה דם), לדיבורים אמיתיים ולא מכובסים, לגילוי לב. הטרגדיה שלנו (אני לא חושב שהמילה הזו מוגזמת) היא שכמו יושבי המסעדה מהסרט אנחנו מזהים את האמיתי עם הבהמי. המשוואה היא פשוטה – ככל שזה יותר גס, מושטח, חד ממדי, מסרב בתוקף לכל סוג של ביקורת עצמית – זה כנראה אמיתי יותר. התנועה הזו, אל הממשי היא תנועה אחורה, אל העבר. מהבחינה הזו החלק המשמעותי במוטו של טראמפ Make America Great Again"", הוא עצם הניגון הנוסטלגי. אמריקה היא רק הסימפטום – המטרה היא לחזור לעולם האמיתי, עולם של גדולה וכוח שיחליף את העולם האנמי של היום.  
כשאני חושב על זה ככה אני כמעט יכול להתפתות להסחף אל המקום הזה. הלאה הרפלקסיה, הלאה ההתבוננות. הלאה בלוגים שמנתחים את טראמפ בעזרת דרמות רומאנטיות ישנות. הוא ישחרר את כולנו מהחיוך המעושה, מהיחסיות התרבותית, מהצורך להיות נחמד אל אנשים שאתה לא ממש רוצה לידך. כן, להיות אנושי משמע לאהוב את הקרובים לך ולרצות להגן עליהם בכל מחיר, לסמן את הטריטוריה שלך היטב, לחשוף שינים , לדבר בלי חשבון. אפשר להתמסר לזה ולקרוא לזה חתירה לאמת.
אבל אז אני נזכר בדמותו של טראמפ, ואני יודע שזה תאטרון -  תוכנית ריאליטי שהשתלטה לנו על החיים. בעולם מעורער כמו שלנו, כשהגבולות בין האמיתי למדומה מטושטשים כל כך, הציבור האמריקאי בחר בשחקן (לא בפעם הראשונה יש לציין), שמגלם תפקיד של בטחון עצמי הבלתי נגמר, וודאות מוחלטת וחופש. רבים מאלה שנמצאים במקום הנמוך ביותר מבחינה חברתית וכלכלית בחרו במי שמייצג את המערכת שדורכת עליהם, מה שעלול להראות כעובדה מפתיעה. אבל כשחושבים על כל הסיפור הזה כעל תיאטרון יעני-ריאליסטי, יש כאן הגיון רב. טראמפ, כמו שאר הואריאציות על פוטין שצצים ועולים היום בעולם, לא ממש מתאים להיות נשיא. עדיף לחשוב עליו בתור מלך – גבר שכוחו בוודאות המוחלטת בכוחותיו, העל-טבעיים כמעט, אדם שלוקח מה שלבו חפץ וזורק את מה שנמאס עליו. לא בכדי הוא אמר שלא בהכרח יקבל את תוצאות הבחירות במידה שיפסיד – מלך שמתמודד בבחירות זה מגוחך. [אני שואל את עצמי, האם בתום 4 שנות כהונה הוא יסכים לוותר על כסאו בקלות?]
הבחירה במלך טראמפ היא בחירה בתשוקה – בחירה באש על פני הקרירות. סרן קירקגור ראה בהעדר את התשוקה את אחת הבעיות המרכזיות של המודרניות.  "תקופתנו היא תקופה נבונה, מחשבתית, נטולת יצרים, התוססת בנקל, המתעוררת רגעית ואחרי כן נחה לה בפיקחות, בחוסר אונים" (הזמן החדש, בתוך: האתי, האסתטי והדתי: מבחר כתבים,תל אביב תשנ"א, עמ' 109). כל זה לא חדש, אבל התחושה שלי היא שיותר ויותר אנשים מתחילים לזהות את המערכת הפוליטית עצמה, על האפרוריות הביורוקרטית שלה עם העדר תשוקה וחוסר חיות. הדמוקרטיה, היא סמלית מדי ומופשטת מדי. בקיצור, זה משעמם נורא. עדיף להדליק את הטלויזיה.
לסיום, הנה שיר נבואי של אחד שהחליט שעידן טראמפ הוא לא בשבילו. הוא הלך לדרכו אבל הותיר לנו, במיוחד עבורנו את השיר הזה (כל קורא יקשיב כפי שליבו חפץ. אני בוחר אירוניה):


יום שישי, 8 באפריל 2016

על חיוניותו של המן: מחשבות מסוף אדר

הרשומה הזו נולדה עקב הרהורי בוקר על הטרור, בנסיעה על כביש 60 בדרך מגוש עציון לבאר שבע. הטרור, חייבים להודות הוא נושא כמעט בנאלי. רק בחודשים האחרונים היו ארועים בבריסל, באיסטנבול, בחוף השנהב, קליפורניה וכמובן גם בארץ ישראל. הארועים האלה הם נפוצים כל כך שאני כבר לא לגמרי בטוח מתי זה כל זה התחיל – יכול להיות שתמיד היה כך?
כאן לפחות, הטרור מלווה אותנו מילדות, רק השמות מתחלפים. אש"ף, ג'יבריל, חוואתמה, חיזבאללה, אל קעידה (מי זוכר אותם היום?), חמאס, דעאש.  דיווחים מן הסוג ששמעתי באותו בוקר על כביש 60 על הפיגוע בבריסל, שמעתי כבר עשרות פעמים. למעשה, ארוע טרור הוא בלתי נתפס ובוודאי חסר משמעות ללא הדיווח הנרחב שניתן בעקבותיו: הדיון האינסופי בפרטים, הראיונות עם עדי ראיה ולאמר מכן עם מומחים בכל הסוגים ולאחר מכן עם פוליטיקאים ועם הרופאים המטפלים בפצועים. כשחושבים על זה, הרי שהמעשה עצמו, ההרג או נסיונות ההרג במקום ובזמן מסוימים מהווים רק מחצית ממעשה הטרור השלם, שהרי עצם האלימות מאבדת כל משמעות באין מי שיצפה בה. בעצם, הטרור הוא הצגה, הצגה של כח ואימה. ככזו היא תלויה לחלוטין בבמה ובצופים. בלי צופים – אין תיאטרון. באותה המידה, אם מטרתו של הטרור היא לעורר פחד הרי שהמעשה עצמו איננו יעיל במיוחד משום שכמות האנשים החווים אותו בפועל הוא זניח. האימה מתעוררת לנוכח הדיווח התקשורתי – הכותרות הגדולות, תמונות של בכי ודם. בשנים האחרונות הקשר הסימביוטי בין תקשורת לטרור מתגלה ביתר שאת. סרטוני האימה של דעאש הם מוצרים בידוריים ברמה גבוהה, שנוצרו עבור מגוון אמצעי התקשורת הרשמיים והבלתי רשמיים שלנו והם נקנים ומופצים על ידינו בהתלהבות רבה.  לאור הדברים האלה עולה השאלה  - מדוע אם כן אמצעי התקשורת, המזדהים באופן כללי עם קרבנות הטרור, מסכימים שוב ושוב לייצר אותו? במילים אחרות, אם מטרתם של הטרוריסטים היא להשמע בתפוצה רחבה ככל האפשר, מדוע אנחנו מסכימים לתת לו רמקול? הרי לכאורה הפתרון לטרור הוא פשוט מאד – לא להראות אותו ולא לדווח עליו כלל. מדוע אם כן זה נשמע לנו מופרך כל כך?
סיבה אחת לענין הזה היא תשובה קדומה מאד - לרוע יש איכות מפתה ביותר (קשור לרוב לנחשים ופירות אסורים). הנבל מסקרן אותנו ולו רק בשל העובדה שהוא שובר את החוקים שבחרנו לחיות על פיהם. המוכנות הזו, לשבור את החוקים הבסיסים ביותר מזעזעת ומושכת אותנו כל כך ובמידה רבה עומק השבירה כעומק המשיכה. נדמה לי שלא צריך להרחיב יותר מדי בנקודה הזו שהיא בוודאי מובנית לכל וניבטת אלינו פחות או יותר מכל מוצר תרבותי שהאדם ייצר אי פעם. מיותר גם לציין שלכוחו ההיפנוטי של הרוע יש משמעויות כלכליות מובהקות. דם, סבל, אכזריות מוכרים (ואם יש להם גם גוון מיני אז על אחת כמה וכמה). מספיק להתבונן בכל עיתון יומי ולהבין שכך הם פני הדברים.
אבל יש, לענ"ד עוד סיבה שאנחנו מזינים בהתלהבות כזו את אש הטרור.  הסיבה היא שאנחנו זקוקים לו נואשות בכדי להיות עצמנו. הופעתו של הטרור היא בעלת משמעות משום שהיא מספקת לנו רגע של זהות מוחלטת וברורה  - דבר נדיר בהחלט בעולמנו המטושטש. כשהטרור מכה או כשלוחמי דעאש מופיעים על מרקע הטלויזיה אנחנו נזרקים מיד לעולם הישן והטוב של ניגודים בינאריים: אור וחושך, טוב ורע, נאור ופרימיטיבי. עוד הרבה לפני שהפוליטיקאים מתחילים לרנן על האיום של הטרור על החופש ועל "דרך החיים שלנו" אנחנו כבר שם. אני מניח שזה עלול להשמע קצת ציני אבל נדמה לי שזה לא יהיה מופרך לומר שבאותה מידה שהטרור מעורר אצלנו צער, עצב וכעס הוא גם גורם לנו, לפחות בדיעבד לתחושה של עצמיות חזקה ומחזקת.
הסיבה שאני כותב את הדברים האלה דווקא עכשיו, ביום האחרון של חודש אדר ב' היא שהמחשבה הזו התעוררה אצלי כשקראנו השנה את המגילה. למעשה, אנחנו זקוקים להמן ולעמלק כדי שנוכל להיות מרדכי היהודי. מהי יהדותו של מרדכי? מדוע דווקא הוא הראשון בתנ"ך שמוזכר כיהודי בהקשר האתני ולא השבטי-גנטי? (מרדכי כידוע היה "איש ימיני" כלומר משבט בנימין ולא מיהודה). מה שמייחד את מרדכי הוא העובדה שהוא מסרב להשתחוות. חז"ל קושרים במפורש את חוסר המוכנות שלו לעבוד עבודה זרה עם המושג יהודי, במימרה שלא לגמרי ברור מה צריך לעשות איתה: "ואמאי קרי ליה יהודי? על שם שכפר בעבודת כוכבים, שכל הכופר בעבודה זרה נקרא יהודי"(מגילה י"ג ע"א). במובנים רבים מרדכי דומה לשאר הדמויות הפועלות בחצר המלכותית של הממלכה. הוא משרת את המלך השיכור והקפריזי אחשורוש ומצוי בתככי החצר. שמו מופיע בספר דברי הימים של מלכי פרס ומדי  - הוא חלק ממארג החיים הזה. במובן הזה, העקשות הבלתי מוסברת של מרדכי היא מרכז זהותו, המקום בו הוא עומד מעבר לעולמה של פרס. אנחנו רוצים להיות מרדכי, להיות אלה שלא כורעים ומשתחווים. הענין הוא שמי שרוצה להיות מרדכי צריך את המן. בלי המן אין מרדכי. אנחנו תלויים זה בזה לחלוטין.
והנה, באורח פלא, בפורים נפתחת גם אפשרות אחרת. זוהי ההתבסמות והרצון להגיע ל"עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי". אולי אפשר לומר כך: פעם בשנה אנחנו גונזים את המשוואה האינסופית מרדכי = המן ומוותרים על שניהם. מרדכי והמן הם תוצרים של העולם הכפול, עולם הדעת טוב ורע שלאחר החטא והם אחוזים זה בזה לנצח. אבל כפי שלימד ר' נחמן בכמה מקומות, "תכלית הידיעה שלא נדע" – יש גם אפשרות לטעום מעץ החיים. בלי מרדכי והמן, מה ישאר? אולי רק השי"ת?