השבוע נזכרתי בסצינה מתוך סרט
קצת ישן ולא ראוי לציון במיוחד: "יומנה של ברידג'ט ג'ונס". לכל אורך
הסרט (שאת עלילתו למען האמת, אני בקושי זוכר) עוברים לפני הצופה אוסף של דמויות בדרגות
שונות של חיוורון. הם בודדים, מהוססים, רציונלים, קרירים, ובאופן כללי מעוררי
רחמים או אמפטיה קלה (תלוי ככל כנראה בגילו של הצופה). אבל לקראת סוף הסרט מתרחש
לפתע דבר מסעיר. שני גברים, ששניהם קשורים בצורה זו או אחרת בגיבורת הסרט, מתחילים
ללכת מכות. כראוי לסצינת מכות, היא מתרחשת בלילה, בסמטה חשוכה מחוץ למסעדה. אחרי אגרוף
או שניים מישהו מתוך המסעדה קולט מה קורה, רץ פנימה אל הסועדים בהתלהבות ילדותית
ובעיניים נוצצות וצועק: "Fight! A real fight!" . ברגע הראשון, הקהל מביט בו בתדהמה ולא לגמרי מבין על מה הוא
מדבר. אבל מיד הם מתאוששים. לנוכח שמחת החיים הנפלאה של המודיע, הם נזכרים: כן, מתחת לאפודות
המטופשות שאנחנו לובשים מינקות, מסתתרת לה חית טרף קטנה, והם רצים החוצה בחדוה
לראות את הדם.
חשבתי על הסצנה הזו ביום
שטראמפ ניצח בבחירות באמריקה. כי הנצחון של טראמפ הוא, בעיני, נצחון הכמיהה לממשי,
(כמיהה שהחליפה ככל הנראה את השאיפה הישנה יותר, למנהיגים עם רמה כלשהי של שפיות או כשרון). לדמות שהיא בשר ודם (הרבה בשר והרבה
דם), לדיבורים אמיתיים ולא מכובסים, לגילוי לב. הטרגדיה שלנו (אני לא חושב שהמילה
הזו מוגזמת) היא שכמו יושבי המסעדה מהסרט אנחנו מזהים את האמיתי עם הבהמי. המשוואה
היא פשוטה – ככל שזה יותר גס, מושטח, חד ממדי, מסרב בתוקף לכל סוג של ביקורת עצמית
– זה כנראה אמיתי יותר. התנועה הזו, אל הממשי היא תנועה אחורה, אל העבר. מהבחינה הזו
החלק המשמעותי במוטו של טראמפ Make America Great Again"", הוא עצם הניגון
הנוסטלגי. אמריקה היא רק הסימפטום – המטרה היא לחזור לעולם האמיתי, עולם של גדולה
וכוח שיחליף את העולם האנמי של היום.
כשאני חושב על זה ככה אני
כמעט יכול להתפתות להסחף אל המקום הזה. הלאה הרפלקסיה, הלאה ההתבוננות. הלאה
בלוגים שמנתחים את טראמפ בעזרת דרמות רומאנטיות ישנות. הוא ישחרר את כולנו מהחיוך
המעושה, מהיחסיות התרבותית, מהצורך להיות נחמד אל אנשים שאתה לא ממש רוצה לידך.
כן, להיות אנושי משמע לאהוב את הקרובים לך ולרצות להגן עליהם בכל מחיר, לסמן את
הטריטוריה שלך היטב, לחשוף שינים , לדבר בלי חשבון. אפשר להתמסר לזה ולקרוא לזה
חתירה לאמת.
אבל אז אני נזכר בדמותו של
טראמפ, ואני יודע שזה תאטרון - תוכנית
ריאליטי שהשתלטה לנו על החיים. בעולם מעורער כמו שלנו, כשהגבולות בין האמיתי
למדומה מטושטשים כל כך, הציבור האמריקאי בחר בשחקן (לא בפעם הראשונה יש לציין),
שמגלם תפקיד של בטחון עצמי הבלתי נגמר, וודאות מוחלטת וחופש. רבים מאלה שנמצאים
במקום הנמוך ביותר מבחינה חברתית וכלכלית בחרו במי שמייצג את המערכת שדורכת עליהם,
מה שעלול להראות כעובדה מפתיעה. אבל כשחושבים על כל הסיפור הזה כעל תיאטרון
יעני-ריאליסטי, יש כאן הגיון רב. טראמפ, כמו שאר הואריאציות על פוטין שצצים ועולים
היום בעולם, לא ממש מתאים להיות נשיא. עדיף לחשוב עליו בתור מלך – גבר שכוחו
בוודאות המוחלטת בכוחותיו, העל-טבעיים כמעט, אדם שלוקח מה שלבו חפץ וזורק את מה
שנמאס עליו. לא בכדי הוא אמר שלא בהכרח יקבל את תוצאות הבחירות במידה שיפסיד – מלך
שמתמודד בבחירות זה מגוחך. [אני שואל את עצמי, האם בתום 4 שנות כהונה הוא יסכים
לוותר על כסאו בקלות?]
הבחירה במלך טראמפ היא בחירה
בתשוקה – בחירה באש על פני הקרירות. סרן קירקגור ראה בהעדר את התשוקה את אחת
הבעיות המרכזיות של המודרניות. "תקופתנו היא תקופה נבונה, מחשבתית, נטולת יצרים, התוססת
בנקל, המתעוררת רגעית ואחרי כן נחה לה בפיקחות, בחוסר אונים" (הזמן החדש,
בתוך: האתי, האסתטי והדתי: מבחר כתבים,תל אביב תשנ"א, עמ' 109). כל זה לא חדש,
אבל התחושה שלי היא שיותר ויותר אנשים מתחילים לזהות את המערכת הפוליטית עצמה, על
האפרוריות הביורוקרטית שלה עם העדר תשוקה וחוסר חיות. הדמוקרטיה, היא סמלית מדי ומופשטת
מדי. בקיצור, זה משעמם נורא. עדיף להדליק את הטלויזיה.
לסיום, הנה שיר נבואי של אחד
שהחליט שעידן טראמפ הוא לא בשבילו. הוא הלך לדרכו אבל הותיר לנו, במיוחד עבורנו את
השיר הזה (כל קורא יקשיב כפי שליבו חפץ. אני בוחר אירוניה):
