חפש בבלוג זה

יום רביעי, 15 בפברואר 2017

על אותיות הקודש והפרידה מהטבע

מפגש נפלא עם הספר Spell of the Sensuous של האנתרופולוג והפילוסוף  דוד אברם,  באדיבותו של שאול יודלמן הי"ו.

בתימצות, הספר עוסק בנסיון להבין משהו על הפער העצום שנוצר בין האדם לבין הטבע. במשך רוב ההיסטוריה האנושית, בני אדם במקומות רבים ראו את עצמם כחלק בלתי נפרד מהעולם הטבעי,  שאותו הם תפסו כעולם חי -  הם ניהלו מערכת יחסים ענפה עם חיות, צמחים, אבנים ונהרות. על מנת להבהיר את הנקודה הזו, אברם מביא כמה דוגמאות מחברות לא-אורייניות שעדיין קיימות (אם כי בצורה מדולדלת) בעולמנו. הוא מראה כיצד חברות מן הסוג הזה תופסות את המרחב שסביבן כמרחב מדבר ואת הקשר איתו כקשר סימביוטי והדדי. 

האבורגי'נים למשל משחזרים בהליכה קווי חלום שחוצים את כל היבשת. כל קו הוא שיר שמתאר את הליכתו-בריאתו של אב קדמון שהתעורר בתקופה מיתית שנקראת "זמן החלום", ביקר בכל מיני מקומות ולבסוף שקע חזרה אל תוך האדמה. כל אחד מן האבורג'ינים מיוחס לאחד האבות החולמים. קווי החלום נלמדים ומשוננים מילדות בצורה שירית. שחזור של השיר תוך כדי הליכה בין המקומות נתפסת כצורה בה ההולך בורא מחדש את המציאות (אם זה לא לגמרי מובן לכם יכול להיות שזה קשור לעובדה שאתם לא אבוריגי'נים).

מתישהו זה הפסיק – האדם, לכל הפחות האדם המערבי, החל להתייחס אל עולם הטבע כחסר חיות -  חומר חסר רוח. אברם שעשה עבודת שדה אנתרופולוגית בבאלי שבאינדונזיה צפה בחברה מסורתית שבה הקו המפריד בין הטבעי לאנושי הרבה פחות מובהק. למעשה, עבור אברם המפגש הזה היה הרבה יותר מתצפית אקדמית. על פי תיאוריו בספר, בעקבות השהיה בבאלי, הוא חווה  קשר חושי אחר עם עולם הטבע, קשר שנמשך לזמן קצר אחרי חזרתו לארה"ב ולאחר מכן נעלם. בספרו, אברם מנסה להתחקות אחרי השבר שהוא חווה בזעיר אנפין, בסיפורה של ההיסטוריה האנושית. התשובה שהוא מציע להתרחקות הזו קשורה בעיקר לשפה ובאופן ספציפי יותר להמצאת הכתב. לשיטתו, כינונן של חברות אורייניות הביא לכך שבני אדם החלו לחוות את המציאות שמסביבם דרך ייצוגה בשפה ולא כמהות בפני עצמה. השפה נתפסה יותר ויותר כמעשה אנושי (האדם המדבר) ובמקביל, הטבע נתפס כאילם. אברם מביא דוגמה טובה לאילמות הזו מסיפור מעשה בראשית: בניגוד למיתולוגיות של העמים, בסיפור הבריאה שלנו החיות לא מציגות את עצמם בפני אדם הראשון. אדרבא – הוא זה שנותן להם שמות. (החיה המדברת היחידה היא הנחש, חריג ראוי לציון)
אברם מתאר את התהליך כהדרגה: שיטות הכתב הראשונות כמו הכתב הסיני או כתב החרטומים המצרי הם שיטות כתב פיקטוגראפיות המבוססות על ציורים של משהו במציאות. כלומר, למרות שהם שטוחות ודו- ממדיות לעומת המציאות החיה, השיטות האלה כל הזמן מפנות את המשתמש בהן חזרה למקורות ההשראה שלהן במציאות הפיסית. לעומת זאת, אות באלף-בית כפי שנהוג בואריאציות שונות ברוב העולם, מייצגת רק תנועה של הפה האנושי – אין לה כל יחס למציאות טבעית מחוץ לאדם. על פי התפיסה הזו, הכתב העברי (או הכנעני) הוא הצעד הראשון בכיוון של ההפשטה, אבל זהו שלב ביניים משום שלאותיות העבריות יש עדיין קשר מסוים למקורם הטבעי. במקור האות אלף  מייצגת שור, הב"ית בית, הג"ימל גמל וכו'. שיאו של תהליך ההפשטה מגיע אצל היוונים שאימצו את הכתב העברי-כנעני מהפינקים. בכתב היווני, לאלפא כבר אין כל משמעות בפני עצמה – היא ייצוג מופשט שתפקידו פונטי בלבד. את הנתק השלם ממחיש אברם באנקדוטה מן השיחה המפורסמת עם פיידרוס של אפלטון.  השיחה מתחילה במפגש בין סוקרטס לפיידרוס שנמצא בדרכו מחוץ לעיר ללמוד איזשהו נאום שעוסק באהבה. סוקרטס מחליט ללוות את פיידרוס והם הולכים יחד לשבת מתחת לעץ גדול בשדה. סוקרטס משבח את פיידרוס על הנקודה היפה שהוא מצא להם וזה מצדו מתפלא שסוקרטס לא מכיר את המקום. בתגובה, סוקרטס מודה שהוא ממעט לצאת מן העיר ומוסיף את המשפט האלמותי הבא:
"סלח לי ידידי, אני אוהב ללמוד. העצים והמרחב הפתוח לא ילמדו אותי דבר."


התפנית התודעתית שאברם מציין קשור גם למעבר מזמן מעגלי, תפיסה בה העולם נע במחזוריות אינסופית חסרת כיוון לזמן הקווי (לינארי( שרואה את המציאות כתנועה היסטורית ממאורע אחד לשני. החברה הראשונה שתפסה את הזמן כתהליך קווי (עם התחלה וסוף) היא גם החברה האוריינית הראשונה, "עם הספר" הלא הם העברים (יש שמועות שהם עדיין כאן באיזשהו מקום). כפי שאברם מציין, מעמד ההתגלות בהר סיני הוא אירוע שמתרחש מסביב לכתיבה – הקב"ה מעניק את הלוחות חקוקות באותיות. בעבר, סיפורים מיתולוגיים לא נתפסו כאירועים חד פעמיים אלא כהתרחשויות שחוזרות על עצמם שוב ושוב בהתאם לעונות, לתנועות הגאות והשפל, היום והלילה וכדו'. סיפורים היסטוריים במובן המילולי, כלומר כאלה שנכתבו מייצרים תחושה אחרת של זמן, תחושה שמאפיינת את הסיפור התנכ"י.  
וואהיאמבה הצב: ציור של זמן חלום

The increasingly literate Israelites found themselves caught up in a vital relationship not with the expressive natural forms around them, nor with the static images or idols common to pictographic or ideographic cultures, but with an all powerful human voice. It was a voice that clearly preceded, and outlasted, every individual life – the voice, it would seem, of eternity itself – but which nevertheless addressed the Hebrew nation directly, speaking, first and foremost, through the written letters

השימוש בכתב איפשר לעברים לעשות משהו שעמים אחרים לא יכלו לעשות – לשמר את הסיפורים המכוננים שהם סיפרו לעצמם גם במרחק גדול מן המרחב הפיסי שבו הם נוצרו. בסיפורי התנ"ך מצוינים מקומות רבים אבל לא צריך להיות בהם או אפילו לדעת איך הם נראים בכדי לספר אותם. כפי שאברם כותב "הטקסט הכתוב הופך להיות מעין מולדת ניידת עבור העם העברי". זאת בניגוד מובהק לעולם האבוריגי'ני האוסטרלי, שמתרחש ולמעשה נברא מחדש על ידי דיבור או דיברור של הטבע שנעשה תוך כדי הליכה ואין לו כל קיום מחוץ להקשרו הישיר. המעבר לכתב, לסיפור קבוע וחקוק ולייצוגים מופשטים של המציאות מחליף את הקשר למציאות הבלתי אמצעית, הטבעית. את כאב הגלות המלווה את היהדות מן הרגעים הראשונים מזהה אברם עם הכאב על אבדן האינטימיות עם הטבע - אינטימיות שעתידה לחזור בקץ הזמן.  [במאמר מוסגר, בעיני, זה בדיוק השבר שחכמי הזוהר ניסו לאחות. הלימוד תוך כדי הליכה מסמלת את הניסיון לצמצם את הפער בין הייצוג הכתוב למרחב "האילם". ואכן, בזוהר הלימוד איננו מוגבל לקולות אנושיים – הטבע עצמו מדבר].
מה שמעניין אותי כאן זו ההבחנה המרתקת שאברם מספק על טבעו של התנ"ך כסיפור של גלות, החל מהגירוש מגן עדן ועד ליציאת מצרים. טענתו של אברם היא שהעיסוק המוגבר הזה בעקירה, גלות ונדודים משקף לא  את הניתוק ממקום מסוים אלא את הנתק מכל המקומות, או במילים אחרות  מ"עצם האפשרות של מיקום- מעצם האפשרות של להיות לגמרי בבית".

אני חייב להודות שהמילים הללו היכו בי בעוצמה. נדמה לי שמידת האמת שבהם מתבררת עכשיו, כמעט 70 שנה אחרי שהתנועה הציונית הכריזה באופן רשמי על סופה של הגלות.  בסוף,  כנראה שזה לא כל כך פשוט – רעיון הגלות והיחס המורכב שלא לומר מתוסבך שלנו למקום ולאדמה מושרש בעומק הוויתנו. בעיני, יש לה השלכות מרחיקות לכת, בין היתר משום שהיא מסבירה בעיני את האופן הנואש שבה אנחנו נאחזים באדמה הזו. כאילו שברגע שנרפה היא תפרח ותעלם, כצל עובר. 


אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה