חפש בבלוג זה

יום רביעי, 5 ביולי 2017

חינוך מודרני: על דתיות ירושלמית ליברלית בשנות נערותי

א
בשנה האחרונה של התיכון גיליתי את החסידות. לפני כן לא הייתי בענין של יהדות - הדתיות נראתה לי טרחנית וחסרת מעוף (למזלי, גם העולם החילוני לא קסם לי במיוחד). בשנה שלאחר מכן עליתי לצפת והחלטתי לחזור בתשובה (להלן תימצות של את אחת השנים המשמעותיות והמרגשות בחיי בשורה אחת). קראתי לזה כך, לחזור בתשובה למרות שגדלתי בחינוך הדתי. אני זוכר שאמא שלי שמעה אותי משתמש במונח הזה ונעלבה  - מה זאת אומרת חזרה בתשובה? הרי הבית שלנו הוא דתי? ההחלטה הזו, לעבור מלימוד החסידות לשמירת ההלכה לוותה במעשה  – הלכתי לקנות ציצית. זו לא הייתה בחירה מקרית. בחרתי במצווה של הגוף (ולא בהחלטה להקפיד על ברכות למשל, שהגיעה רק מאוחר יותר) כי היהדות שקיבלתי בילדותי הירושלמית הייתה כל כך חסרת גוף – מופשטת, אידאית, לא נגועה בעולם הזה. הגופניות הייתה טפלה לעיקר. כמעט נלעגת.
ב
בבית הספר הרטמן של שנות התשעים הסיסמה הייתה "להיות דתי-מודרני". זה יכול להשמע כמו מוכנות להשתמש בטכנולוגיה עדכנית או להיות מעורה בחברה הכללית אבל זה היה הרבה יותר מזה. המודרניות הייתה האידאל והתאמת העולם הדתי למצב המודרני, המשימה הקדושה. למעשה, עבורנו הדתיות התרכזה במעטפת החיצונית, החברתית – התוכן הפנימי היה מודרניות. אני לא יודע עם משתמשים כבר במושג מודרני באותה צורה אבל נדמה לי שהראייה הזו מאפיינת את העולם שבאתי ממנו עד היום. מי שנותן את הטון הערכי הוא "העולם הנאור", כלומר החילוני- מערבי. אין בכך כדי לומר שלא היה עיסוק בתורה, אדרבא, היה עיסוק רב במקורות וברעיונות תורניים. האנשים שלימדו אותנו והדמויות המרכזיות בחברה הזו לא היו דתיים-לייט, בוודאי שלא במובן התל אביבי הקליל. הם היו אנשים רציניים ביותר. יודעי ספר ואנשי אשכולות. אבל עשייתם התורנית הייתה מלווה בהצצה תמידית אל עבר העולם הכללי במטרה ליצור עולם דתי נאור, כזה שמותאם לערכים ליברלים כמו יד לכפפה. באופן אירוני הסמל המרכזי של פרויקט המודרניות שלנו היה ספר פילוסופיה מימי הביניים. מורה נבוכים לרמב"ם היה ספר עם מעמד קאנוני בהרטמן. הוא יצג את הרציונליות היהודית במיטבה, והביט בבוז מופגן על היהדות האחרת (רגשית, עממית, מיסטית).
המודרניזם שלנו היה כמובן רציונליסטי באופן קיצוני. היא כללה ניכור מובהק מכל מה שמדיף ריח של קונקרטיות: פולחן, מקום וגוף. מאוחר יותר גיליתי שזו המורשת הפרוטסטנטית של המערב – הדגש על אמונה מופשטת והיחס המסויג עד עוין לדתיות פולחנית (המופשט הוא אמיתי, המציאותי הוא סמל בלבד). מכיון שלא היינו פרוטסטנטים אלא יהודים דתיים החינוך שלנו עסק גם במצוות ובמעשים שאמורים להעשות בעולם החומר ולא ברובד האמוני המופשט. לכן, נוצרה אצלנו סתירה פנימית עמוקה – למדנו על הדברים האלה אבל יחד עם זאת פטרנו אותם כלאחר יד כמערכת של סמלים ובמידת האפשר, המעטנו אותם. מכיון ש"העיקר הכוונה" המצוות נדמו לנו כמעט מביכות בפיזיות שלהם. ברקע הייתה גם את האפשרות ללכת בדרכו של פרופ' לייבוביץ', דמות שהייתה לה נוכחות לא מבוטלת במרחב שלנו, מחד, הסתייגות מוחלטת מהענקת תוכן כלשהו למצוות, מאיסה בכל מה שיש לו גוון רגשי כעבודה זרה. ויחד עם זאת קבלת המצוות כעול וכצו אלוקי מוחלט וחסר פשר. (נדמה לי שלא רבים הלכו בדרך הקשה והכל כך לא מתגמלת הזו, אבל הדים לרעיון הזה ליוו אותי לכל אורך שנותי בהרטמן).

ג
והיה עוד משהו שמילא את עולמנו ונתן לנו תענוג אין קץ – הביקורת. במובן מסוים בית הספר הוקם כדי לתת במה לביקורת. זה נאמר לנו מן הרגע הראשון וזו לא הייתה מליצה בלבד. העיסוק בביקורת הייתה בבחינת התרסה כלפי בתי הספר הדתיים האחרים (וכמובן הישיבות התיכוניות שהתקיימו אי שם, מעבר להרי החושך), בהם היו דברים שאסור היה לשאול. ואכן, המוכנות לשמוע ביקורת הייתה מחייה.  היא הפכה לחלק מזהותנו. לזכותם האדירה של חלק מן המורים שלימדו אותי, הם התכוונו לזה באמת – העיסוק בשאלות אמוניות היה נרחב כל כך שכשהגעתי למכינה בצפת אחרי סוף התיכון הרגשתי שהחברים האחרים שהגיעו ממקומות מרכזיים יותר בעולם הדתי, מעלים שאלות שעסקנו בהם בכיתה ט'-י' ומציגים אותם כחידוש מרעיש. אבל הביקורת, שנועדה (על פי הבנתי) להביא לדתיות עשירה ובטוחה יותר בעצמה (ומודרנית כמובן) הפכה להיות מטרה בפני עצמה. הביקורתיות, שבהתאם לגילנו הפכה די מהר גם לציניות, החליפה את הדתיות.
ד
כמה סלדנו מהמשנה ברורה. הבקרים האלה עם הספרים החומים והכתב הצפוף. כל כך הרבה פרטים. לא הבנו למה למישהו איכפת. אחר כך, בצפת, חשבתי שאולי עדיף היה אם היו מלמדים הלכה מתוך ה"בן איש חי". נכון, זה לא היה רלבנטי כל כך לבית הספר האשכנזי הזה אבל בבן איש חי יש מתיקות וחיות שחסרה במשנה ברורה חמור הסבר. אבל היום אני חושב שזה לא היה עובד. המצוות נראו לנו כעול ארכאי ומרובה פרטים מוזרים. [אחרי שנים גיליתי את הקטע הזה של הראי"ה על  הדור שלנו: "על כן באחרית הימים שצמיחת מהלך שיבת אור הנבואה תתחיל להופיע, "אשפוך את רוחי על כל בשר"אז שנאת הפרטים תתגבר, "חכמת סופרים תסרח, ואנשי הגבול, אלו תלמידי חכמים שמשימים גבול לדבריהם, ילכו מעיר לעיר ולא יחוננו"("חכם עדיף מנביא", אורות)].
בכל מקרה במורה נבוכים היה כתוב ש"פרטי מצוות ניתנו לצרף בהם את הבריות" (הציטוט לא מדויק. את הספר השארתי בבית ילדותי). ואנחנו, בעצם, לא היינו כל כך מעונינים שיצרפו אותנו.
ה
נעשה מאמץ רב להראות לנו את הצד היפה של היהדות. את הצד השני, שיופיו הוטל בספק ראינו פחות או יותר אצל כל שאר הדתיים: הישיבות התיכוניות, המתנחלים וכמובן החרדים. עבורי לפחות החלקים האלה של העולם הדתי היו רחוקים ובלתי מוכרים. למעשה עד אחרי התיכון לא הייתי לגמרי מודע איזה מיעוט זניח היינו בתוך החברה הדתית. בקיץ של סוף י"ב ביקרתי במכינת קשת ברמת הגולן וישבתי בשיעור שבו כל הזמן הזכירו את "הרב". לא היה לי מושג מי זה.  בסוף אזרתי אומץ ושאלתי על איזה רב מדובר. מעביר השיעור התבונן בי בפליאה. חשבתי שהוא יבלע אותי עם העיניים. "הרב אברהם יצחק הכהן קוק" הוא ענה, הוגה כל הברה בנפרד.
ולמרות זאת הייתה לנו תודעת אחרות – "שפויים", "מתונים" (עד היום אני לא יכול לסבול את התארים המתחסדים האלה ואת האנמיות שהם משדרים). חיינו בתחושת אפולוגטיקה עמוקה – נסיון להראות לעולם שיש דתיים אחרים ויהדות אחרת. מה שלא היה ברור כל כך זה באיזו מידה הדתיות שלנו, התואמת, עם כמה חריקות, את הערכים הליברלים, משרתת את היופי הזה. האם באמת צריך את השולחן ערוך בשביל זה?

ו
אם תרשו לי רגע קל של מרכסיזם,  היה גם את הענין המעמדי. בית הספר ותנועת הצופים הדתיים (הצלע השנייה של החינוך שלי, שראויה לניתוח נפרד) היו מוסדות של הבורגנות הירושלמית היציבה. למה זה רלבנטי לדיון הזה על דתיות? בגלל שהחינוך שקיבלנו ניתן על ידי אלה שהמערכת היטיבה עמהם ובהחלט לא היה להם ענין לטלטל אותה. הדבר הזה ניכר במיוחד בצופים – בניגוד לבני עקיבא, שנתפסה, בצדק או שלא בצדק כתנועה אידיאליסטית ובעיקר הרבה יותר פוליטית, בצופים הערך המרכזי היה להיות אזרח טוב ולא לעשות בעיות (וגם להיות חסכן. כן, זו אחת מעשרת דברות הצופה והיחידה שאני זוכר). במובן הזה, הדגש של הרמב"ם שכבר הזכרתי על המצוות כמעשה חברתי היה משמעותי מאד. החיים הדתיים היו חברתיים ולאומיים. הם שמרו על המסגרת הנכונה, הראויה. זה היה סוג של שמרנות, לא במובן ההלכתי, יותר במובן האמריקאי: משפחה, חברה, ארץ. לא לשנות את כללי המשחק.
ז
אני חוזר למודרניות. בדיעבד, היחס שלנו למודרניות הייתה צחוק הגורל. הרטמן מיתג את עצמו כחלוץ לפני המחנה, כמבשר העתיד. מה שלא ידענו זה שהמודרניזם שהתחנכנו עליו היה כבר אז בתהליכי גסיסה מתקדמים. פריצת המחסום הזה, ההליכה אל מעבר לרציונליזם ולשכל האנושי לא פסחה גם על בית הספר עצמו. לדוגמה, כשאני למדתי שם המחוזות הרעיוניים של תורת החסידות בקושי נשמעו בבית הספר (גם לא רעיונות פוסט-מודרניים. אצלנו אריסטו/הרמב"ם עדיין שלטו בכיפה). עם דוד דישון (ללא ספק המורה המשמעותי ביותר בבית הספר) למדנו את הסיפור של ר' נחמן על החכם והתם, סיפור שלא יכולנו להבין כלל. במסיבת הסיום של השכבה שמתחתי, מורי האהוב אבן דוד לידר שהכיר לי את ר' נחמן, הואשם על ידי הרב הרטמן ז"ל כי הוא האיש האחראי על "המחתרת החסידית בבית הספר" (להבנתי, זה לא נאמר בצחוק).
ח
ברמה מסוימת כל זה היה מבוסס על סוג של אחיזת עיניים פנימית. הדבר הזה ניכר למשל, בתחום הפוליטי. בציבור הירושלמי הליברלי הנטייה הייתה שמאלית, כלומר להעדפת שלום על ארץ ישראל השלמה (צריך לזכור שמדובר בשנות התשעים האופטימיות). האמירה המפורשת הייתה שהארץ היא חשובה ואהובה אבל אנחנו מוכנים לוותר על חלקים ממנה בכאב רב, למען השלום. זו עמדה לגיטימית לחלוטין בעיני, אבל זה היה מס שפתיים. לא היה שם כאב על הארץ או על המקומות הקדושים. אדרבא, הרעיון של מקום (אמיתי, פיזי) מקודש עורר אי נוחות גדולה. בסופו של דבר, בהרטמן העלו על נס את האינטלקטואל היהודי הגלותי, איש השכל המופשט שיכול להמצא בכל מקום. הקשר לאדמה נתפס, ביסודו של דבר, כעבודה זרה.


ט
חזרתי בתשובה, כי רציתי להפסיק עם הטהרנות השכלתנית המיוסרת הזו. להפסיק לראות עבודה זרה מעבר לכל פינה. להפסיק עם פולחן הביקורת. רציתי משהו חי ושמח. לא הכרזתי מלחמה על העולם המודרני (אולי קצת, אבל אנחנו במגעים לשלום). עבורי, אחת הנקודות המרכזיות של התשובה היא ההכרה כי המודרניות היא מצב היסטורי זמני שצריך להתנהל איתו ובתוכו אבל לא להזדהות איתו. לא כל מה שנקבע בברלין או בברקלי כמוסרי ונכון צריך לעבור התאמה אוטומטית ליהדות. גם זה יעבור. בעיקר, זו החלטה על היררכיה ברורה וזיהוי ברור של מקור הסמכות (ניחשתם נכון – זו התורה). לזיהוי הזה מלווה מוכנות לקבלת הדין, להכנעה, להכרה במגבלות השכל שלי.  עמדה מן הסוג הזה בדרך כלל מעוררת את התגובה הבאה: "אבל אין תורה אחת! שבעים פנים לתורה  וכו'. נכון, התורה היא מגוונת ורבת פנים אבל צריך גם להיזהר   - לעיתים קרובות מדי משמש הטיעון הזה לאמירה שבעצם, לתורה אין עמדה מוחלטת על שום נושא ולכן כל אחד צריך להכריע על פי נטייתו האידאולוגית. כעמדה דתית חשתי שזו אמירה בעייתית ביותר שיש בה חוסר יושרה. היא הופכת את העיסוק בתורה לחותמת גומי – לסמן את המטרה ואז לצייר מסביבה את הטיעונים התורניים במקום להקשיב למה שהתורה אומרת.
אמת מארץ תצמח. בע"ה.