מחשבות על הסיפור שני הציירים של ר' נחמן ועל עמידה לפני המלך, בערב ראש השנה תשע"ט

 מחשבות על הסיפור שני הציירים של ר' נחמן ועל עמידה לפני המלך, בערב ראש השנה תשע"ט

מעשה בשני ציירים

מעשה במלך אחד שבנה לעצמו פלטין וקרא לשני אנשים וציוה אותם שיציירו את הפלטין שלו. וחילק להם את הפלטין לשני חלקים, היינו: שמחצה הפלטין יהיה מוטל על האחד לציירו, ומחצה השני יהיה על השני לציירו. וקבע להם זמן שעד אותו הזמן מחויבים הם לציירו.

וילכו להם שני האנשים. הלך אחד מהם ויגע וטרח מאד, ולימד עצמו זאת האמנות של ציור וכיור היטב היטב עד שצייר את חלקו שהיה מוטל עליו בציור יפה ונפלא מאוד. וצייר שם חיות ועופות וכיוצא בזה ציורים נפלאים ונאים מאוד. והשני לא שם אל לבו גזירת המלך ולא עסק בזה כלל. וכאשר הגיע סמוך לזמן המוגבל שהיו צריכים לגמור מלאכתם, הנה הראשון כבר גמר מלאכתו ואמנותו בחלקו בציור נאה ונפלא מאד, וזה השני התחיל להסתכל על עצמו, מה זאת עשה שכילה הזמן בהבל וריק ולא חש לגזירה דמלכא. והתחיל לחשוב מחשבות מה לעשות כי בוודאי באילו הימים המועטים הסמוכים לזמן המוגבל אי אפשר לתקן עוד, ללמוד לעצמו ולעשות אומנות הציור לצייר חלקו בזה הזמן המועט, כי היה סמוך מאוד למועד הקבוע להם. ונתישב בדעתו והלך והטיח כל חלקו במשיחת סממנין ועשה ברק שחור על כל חלקו והברק היה כמו אספקלריא ממש, שהיו יכולין להראות בו כמו באספקלריה. והלך ותלה וילון לפני חלקו להפסיק בין חלקו ובין חלק חבירו.

ויהי כי הגיע מועד הקבוע שקבע להם המלך, הלך המלך לראות תבנית מלאכתם אשר עשו באילו הימים. וראה חלק הראשון שהוא מצויר בציורים נפלאים מאד, וחלק השני היה תלוי בוילון וחושך תחתיו ואין רואין שם מאומה. ועמד השני ופרש את הוילון וזרחה השמש ובאה והאירה כל הציורים הנפלאים כולם בחלקו, מחמת שהיה שם הברק שהיה מאיר כמו אספקלריה. על כן כל הציפורים, המצוירים בחלק הראשון, ושאר כל הציורים הנפלאים, כולם נראו בתוך חלקו, וכל מה שראה המלך בחלק הראשון ראה גם כן בחלקו של זה. ונוסף לזה שגם כל הכלים הנפלאים וכל דברי האמנות, שהכניס המלך לתוך הפלטין, כולם נראו גם כן בחלק השני, וכן כל מה שירצה המלך להכניס עוד כלים נפלאים לתוך הפלטין יהיו כולם נראים בחלקו של השני. והוטב הדבר לפני המלך (ויותר מזה איני זוכר).

(חיי מוהר"ן, סיפורים חדשים, צ"ח(

המעשה הזה הוא סיפור עתיק שמקורו ככל הנראה מן המזרח הקרוב המוסלמי. גרסאות של הסיפור נמצאות אצל רזאלי וגם אצל ג'לאל א-דין רומי. (על הדמיון והשוני בין הסיפורים כבר עמד זאב קיציס במאמרו היפה על הסיפור וגלגוליו שניתן למצוא אותו כאן: https://www.bmj.org.il/userfiles/akdamot/22/Kitsis.pdf). בגרסה הסופית של הסיפור מדובר בתחרות בין הציירים הסינים לציירים היונים (ר' נחמן, כדרכו, דיבר על עבודת הפרט  - הצייר הבודד, ולא על קולקטיב). הנה כך בגרסתו של אל רזאלי, מתוך האנתולוגיה הסופית של שרה סבירי:

"סיפרו כי אנשי סין ואנשי יון התפארו לפני אחד המלכים על יפי אמנות הצירו ועיצוב הצורות שלהם. נמלך המלך בדעתו שיטיל עליהם לצייר איזו דמות [ויתחרו ביניהם]. ייחדו כל קבוצה מדור נפרד ובין המדורים תלו מסך, כדי למנוע מאנשי הקבוצה האחת להציץ במעשי חברתה. היוונים רכשו צבעים נפלאים בממון רב, ואילו אנשי סין נכנסו למדורם בלי שום צבע, אלא התחילו ללטש ולמרק את הקיר שלהם. משסיימו אנשי יוון את מלאכתם, העמידו אנשי סין פנים שגם הם סיימו. השתומם המלך כיצד סיימו את מלאכת הציור ללא צבעים.

שאל אותם: איך סיימתם ללא צבעים?

אמרו: אל תדאג! הרימו את המסך.

הרימו את המסך והנה על פני הקיר שלהם מתנוצצים הציורים הנפלאים שציירו אנשי יוון, והם מבריקים וזוהרים יותר משל הללו [היוונים] שכן מרוב שמירקו [הסינים]  את הקיר שלהם נהיה לאספקלריה מלוטשת. כך גם ידידי האל: שוקדים הם על טיהור הלב, מירוקו וליטושו עד שגילויי האמת מתנוצצים בתוכו באור שאין גדול ממנו – כמותם כציירים בני סין. ואילו החכמים והמלומדים שוקדים לרכוש ידע ולעצב את צורותיו בתוך הלב – כמותם כאנשי יוון"  

הגירסה של רומי דומה מאד (הוא מחליף בין היונים לסינים) אם הבדל משמעותי אחד – בסיפור של רזאלי, למרות שהחידוש המפתיע נמצא אצל ידידי האל המלטשים הסינים, המספר משבח את שני הקבוצות (ואכן, יש בזה הרבה הגיון בהתחשב בעובדה שפעולתה של המראה שיצרו הסינית תלויה בעבודתם של הציירים "האמיתיים"). רומי לעומת זאת דואג לעקוץ את הציירים וליצור היררכיה ברורה בינם לבין המלטשים:

"ישנה דרך המובילה מכל-הצבעים להעדר צבע. דע, כי הריבוי הנפלא של העננים נובע מפשוטתם של השמש והירח....

האמנות היונית היא דרכם של הסופים. הם לא לומדים ספרי פילוסופיה.

בטהרתם הם מקבלים ומשקפים את הצורות המופיעות בכל רגע,

מכאן, מן הכוכבים, מן התהום." (ג'לאל א-דין רומי, בתרגום חופשי שלי מתרגומו של קולמן ברקס)

לעומת הסיפור של רומי ורזאלי, הסיפור בגרסתו של ר' נחמן הוא קצת מטריד. אצל הסופים, המשקפים-מלטשים מתוארים כאנשים רציניים מאד – יש להם תוכנית ברורה, והם עובדים קשה כדי להשיג אותה. מירוק הקיר היא עבודה מפרכת, בוודאי לא פחות ממלאכת הציור כפי שעבודתם הפנימית של "ידידי האל" הסופים דורשת התמסרות ועבודה קשה, לא פחות מיגיעתם של בעלי הנגלה, הפילוסופים ואנשי החוק.

אצל ר' נחמן לעומת זאת, הצייר השני, המשקף, מתואר כסוג של שלומיאל. על פניו נראה שבתחילתה של תחרות הציור הזו בארמון המלך, הוא חשב לעשות משהו דומה למה שנעשה על ידי יריבו. בחירותו לצבוע את הקיר בשחור מבריק לא נבעה מיגיעה והתבוננות אלא מן הצורך לעשות משהו ברגע האחרון מתוך הכרה כי במובן הפשוט ביותר הוא  לא עמד בגזירת המלך. זכייתו בחיבת המלך היא כמעט מקוממת – מדוע ההברקה המקרית של בסוף התחרות שקולה לטרחה ולעמל של הצייר השני, זה שקיים את דבר המלך כפשוטו? קיציס רואה בהעלאת קרנו של הצייר השני בסיפור ביטוי לדגש שנותן ר' נחמן למקוריות בעבודת ה'. כך הצייר השני מאופיין ב"חשיבה מקורית, כושר המצאה ואישיות רבגונית. הצייר הראשון הוא אומן צייתן, הוא "חסר סיפור" - דמותו אינה משתנה לאורך הסיפור. הצייר השני הוא אמן נועז, מקורי, אולי אפילו חוצפן - אך בעל דמות דינמית ובלתי צפויה מראש".במחשבות לקראת ראש השנה לפתע עלה בדעתי שר' נחמן מנסה לומר לנו עוד משהו. משהו על העמידה שלנו מול המלך.

בהליכה לקראת יום הדין, היום המיועד לסיום התחרות נזכר ה"צייר" שבעצם הוא בכלל לא יודע לצייר. אין לו מושג איך לעשות את זה והזמן ללמוד את המלאכה הזו קצרה מדי. בהכרה הזו, הוא משיל מעליו את התווית שמישהו (הוא עצמו? אולי המלך? זה לא לגמרי ברור) הדביק לו, בזמן כלשהו בעבר. השחרור הזה מוביל לרגע של אותנטיות  - הצבע השחור שהוא מטיח בקירות הוא הריק שלו, נקודת האמת של מצבו הנתון. בסופו של דבר האפקט זהה לזה שמיוצר על ידי הציירים של רזאלי – הלב הופך למראה שמשקפת את המציאות אבל כאן מדובר על משהו שמתרחש לא בעקבות יגיעה ממושכת של ליטוש אלא ברגע אחד  של גילוי, רגע בו האמת נאמרת, הצייר חושף את עצמיותו על כל פגמיה. באופן אופייני לר' נחמן, הסיפור הזה הוא מעודד לשלעפערים  - אנשים כמוני שמתעוררים בבוקר רגע לפני ראש השנה ומגלים שבעצם שהם בכלל לא התכוננו לפגישה החשובה הזו, שמאוחר מדי ושבעצם הם לא יודעים כלום. ר' נחמן מגלה שיש מוצא, המפגש מתרחש על רקע הויתור על הציור וכל דמיונותיו –הויתור שמתבטא בהטחת הצבע השחור על הקיר. באופן פרדוכסלי, דווקא החושך הזה כשהוא משקף את מקומו האמיתי של האדם, מגלה את האור של המציאות בכללותה (הארמון על כל ציוריו וכליו).

וכך הוא אומר במקום אחר:

"הַמַּשְׂכִּיל הַמֵּבִין יֵשׁ לוֹ לְהִתְפַּלֵּל כָּל יָמָיו שֶׁיִּזְכֶּה פַּעַם אֶחָד כָּל יְמֵי חַיָּיו לְדַבֵּר דִּבּוּר אֶחָד שֶׁל אֱמֶת לִפְנֵי ה כָּרָאוּי וְיֵשׁ בָּזֶה כַּמָּה מַדְרֵגוֹת וּמִי שֶׁזּוֹכֶה לִבְחִינוֹת אֱמֶת הָאֲמִתִּי אֲזַי ה אוֹר לוֹ וַאֲזַי הוּא מֵאִיר בְּעַצְמוֹ, כִּי נִתְלַבֵּשׁ בּוֹ אוֹר ה אַך מִי שֶׁעֲדַיִן לא הִגִּיעַ לְמַדְרֵגָה עֶלְיוֹנָה שֶׁל אֱמֶת וְעַל כָּל זֶה הוּא בְּמַדְרֵגָה שֶׁל אֱמֶת אַף כִּי אֵינוֹ מֵאִיר בְּעַצְמוֹ, מֵאַחַר שֶׁלּא הִגִּיעַ לָאֱמֶת הַנָּכוֹן עַל כָּל זֶה הָאֱמֶת הוֹעִיל שֶׁיּוּכַל אַחֵר לְהָאִיר בּוֹ וְגַם בָּזֶה מַדְרֵגוֹת וְעִנְיָנִים, יְבִינֵם הַמַּשְׂכִּיל בְּעַצְמו....

...עִקַּר הַכַּוָּנָה שֶׁכַּאֲשֶׁר הוּא מְשֻׁקָּע בְּתַכְלִית הִתְגַּבְּרוּת הַחֹשֶׁך וְהַקְּלִפָּה וְהוּא כָּלוּא וּמְסֻגָּר בְּתוֹך הַחֹשֶׁך אֲפֵלָה הַמְסַבֶּבֶת וּמַקֶּפֶת אוֹתוֹ מִכָּל צִדֵּי צְדָדִים בְּכַמָּה סִבּוּבִים רַחֲמָנָא לִצְלָן וְאֵין לוֹ שׁוּם פֶּתַח וְתַקָּנָה וְתַחְבּוּלָה לָצֵאת מִתּוֹך הַחֹשֶׁך אֲזַי עִקַּר עֲצָתוֹ שֶׁיַּמְשִׁיך עַצְמוֹ לְהָאֱמֶת וְיַבִּיט עַל הָאֱמֶת לַאֲמִתּוֹ וִיבַקֵּשׁ רַק הָאֱמֶת הָאֲמִתִּי וּכְנֶגֶד זֶה אֵין שׁוּם חֹשֶׁך וְסִבּוּב שֶׁיַּחֲשִׁיך לוֹ כִּי הָאֱמֶת הוּא הַשֵּׁם יִתְבָּרַך בְּעַצְמוֹ, וְהוּא בְּחִינוֹת "ה אוֹרִי" וְכֵיוָן שֶׁה אוֹר לוֹ, אֵין שׁוּם חֹשֶׁך שֶׁיַּחֲשִׁיך אוֹתוֹ וּבְוַדַּאי יִזְכֶּה לִרְאוֹת הַפְּתָחִים לָצֵאת מֵהַחֹשֶׁך בִּבְחִינוֹת "פֵּתַח דְּבָרֶיך יָאִיר מֵבִין פְּתָיִים" כַּנַּ"ל וְהָעִקָּר, שֶׁבִּתְפִלָּתוֹ וּתְחִנָּתוֹ וּבַקָּשָׁתוֹ אַף עַל פִּי שֶׁאִי אֶפְשָׁר לוֹ לְדַבֵּר שׁוּם דִּבּוּר בִּתְפִלָּה וְתַחֲנוּנִים מִגּדֶל הַחֹשֶׁך וְהַבִּלְבּוּל הַמְסַבֵּב אוֹתוֹ מְאֹד מְאֹד מִכָּל צַד אַף עַל פִּי כֵן, עַל כָּל פָּנִים יִרְאֶה לְדַבֵּר הַדִּבּוּר בֶּאֱמֶת בְּאֵיזֶה מַדְרֵגָה נְמוּכָה שֶׁהוּא כְּגוֹן לְמָשָׁל, שֶׁיּאמַר: "ה הוֹשִׁיעָה" בֶּאֱמֶת אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לְדַבֵּר בְּהִתְלַהֲבוּת וְהִתְעוֹרְרוּת כָּרָאוּי אַף עַל פִּי כֵן יאמַר הַדִּבּוּר בֶּאֱמֶת, כְּפִי מַה שֶּׁהוּא וְעַל יְדֵי הַדִּבּוּר הָאֱמֶת יִזְכֶּה לִרְאוֹת הַפְּתָחִים שֶׁבְּתוֹך הַחֹשֶׁך וְעַל יְדֵי זֶה יִזְכֶּה לָצֵאת מֵחֹשֶׁך לְאוֹר, וּלְהִתְפַּלֵּל כָּרָאוּי, וְכַנַּ"ל (ליקוטי מוהר"ן קמא, קיב)

ה' הושיעה. לשנה של אור ודיבורי אמת.

געגועים לשמיטה וחידוש הברית עם האדמה

פרשת בהר תמיד גורמת לי עצבות מסוימת כי היא מזכירה לי עד כמה אנחנו רחוקים מחיים על פי התורה. מצוות השמיטה, היובל ואיסור הריבית הם כיום צל חיוור של המקור המקראי (במקרה של הריבית זה נראה יותר כמו פארודיה). כבר אמרו רבים שמצוות השמיטה היא קשה ליישום וכי גם בעבר היא נשמרה באופן חלקי בלבד. הדברים נכונים במיוחד לגבי שמיטת הכספים ונראה כי התורה מודעת היטב לעובדה כי קיומה תלוי במציאות חברתית סולידרית ואינטימית (מעניין לציין שבניגוד לתפיסה הסוציאליסטית שבה השיטה הכלכלית מייצרת סולידריות, כאן הסולידריות היא הבסיס שבלעדיו ברור שהשיטה נדונה לכשלון). אולי משום כך הרמב"ם ייחס את חידוש השמיטה והיובל למלך המשיח ולעידן המשיחי. בעצם ברור שזה כך – הפקרת השדות לכל אדם ואפילו לחיית השדה, ביטול רדיקלי כל כך של קניין ומעמדות – מה יכול להיות משיחי יותר מזה? ואף על פי כן, תמיד עם קריאת הפרשה הזו וגם זו שאחריה שקושרת במפורש בין אי- ההשמטה לבין גזירת הגלות מן הארץ אני חש כי גם היום, מצוות השמיטה והיובל הם סודות שגילוים הוא חיוני לקיום על האדמה הזו.

השבוע קראתי את המאמר הנפלא של הרב שג"ר "אבא אלוקים ואמא אדמה", דרשה שניתנה ביום העצמאות של שנת שמיטה. במאמר טוען הרב שג"ר שהשמיטה והיובל פועלים בכיוונים מנוגדים ומשלימים זה את זה. מטרת השמיטה היא ליצור ניכור מסוים – התרחקות מן האדמה:

"התורה נלחמת בטיפוס ה'ילידי', בעם הארץ ובתפיסת הארץ שלו. ילידיות זו היתה כרוכה באופן עמוק באליליות. התורה אוסרת על פולחן הקדשות ואלות הפריון, גם את אדמתו אסור ליהודי לבעול בכל רגע שירצה. מצוה השמיטה מכוננת זרוּת עקרונית, ניכור מתמשך בין היהודי למקומו. אין חפיפה מלאה בין המקום לבינו, הוא איננו ארצי".

לעומת זאת, היובל פועל הפוך – מטרתו לכונן את הקשר, הפרדוכסלי במובן מסוים, בין האדמה לחירות:

"מצוות היובל פותחת חזית אחרת, המלחמה איננה נגד האיכר הילידי, עם הארץ, אלא נגד העקור נטול השורשים. בעוד שהשמיטה מדגישה את השוויון, היובל, וכך הוא מכונה בספרי ח"ן, הינו עלמא דחירותא....היובל מציע חירות אחרת. החירות איננה שלילה של ההתקשרות. להפך, הדרור של השמיטה קושר את האדם בקשר שמקורו קודם לרצונו החופשי של האדם. הוא קשור לאדמה שאינו יכול למכור אותה לצמיתות. הדרור מתבטא דווקא באפשרות של כל אדם לחזור לאדמתו, ולא באפשרות שלו למכור אותה כרצונו. אפשר היה לחשוב על הגלות כשחרור, ניתוק הכבלים הקושרים את העם לארץ. באופן מפתיע, דווקא החזרה של העם אל האדמה נתפסת כשחרור שלו, 'להיות עם חפשי בארצנו', למרות שאין כאן התרה של קשר אלא חידוש שלו. בחזון של חירות עולמית אין רק כפר אחד, אלא כל עם יושב בכפרים באדמתו שלו. "

אם להמשיך את אותו הרעיון נראה כי היום אנחנו סובלים מכך שהעדרה של הדיאלקטיקה שמתאר הרב שג"ר בין "הגלותיות" המופשטת של השמיטה למוחשיות הילידית של היובל, יוצרת מצב שבו הקלקול ניכר בשני הכיוונים. מחד, עבור חלק מן הציבור בארץ, הארץ עצמה איבדה את חינה. לאנשים אלה המתבוננים מנקודת המבט האוניברסאלית הגבוהה, גילויי האהבה אל האדמה מעוררים תחושה כי מדובר באלילות. לפתע, ובניגוד גמור לאבותיהם אוהבי האדמה, הקיום היהודי המופשט דווקא נראה להם אמיתי ונעלה והאדמה נתפסת לא כמקור לפריון ושפע אלא כמקור לדמים בלתי נגמרים. הגלות מעולם לא נראתה מושכת יותר.

מנגד, העדרה של השמיטה בצורתה המקורית והעלמותה של ההתרחקות המכוונת מבעלות אחת לשבע שנים, הובילה חלקים אחרים מן העם לשיח בעלות כוחני שמתקרב לילידות בסגנון הכנעני (על הפספוס הטמון במשפט "הר הבית בידינו" כתבתי לפני שנה, ביום ירושלים). מה שנדמה כאהבת הארץ הוא לעתים אהבת הבעלות שלנו על הארץ. למרות שהאהבה הזו נאמרת בשם ה', לא תמיד ברור שלקב"ה יש בה מקום באמת.

 במובן הזה גם התפיסה הזו נוצרת בחובה ניכור לאדמה עצמה, שהרי האדמה איננה נאהבת בפני עצמה - היא מהווה רק תשתית לשמות שנותנים לה.  בפתיחת המאמר הנ"ל מצטט הרב שג"ר  את ברל כצנלסון: ..."אהבת המולדת שלנו מהי? האם זה הקשר הממשי לאדמה אשר עליה דרכנו מילדותנו, אהבה לפרחים אשר הרהיבו את עינינו, לאויר אותו נשמנו, לנוף אשר עליו גדלנו, לשקיעת החמה אשר ידענו? לא ולא. הפטריוטיזם שלנו צמח מתוך הספר, הוא דבק בפסוקים ובשמות היסטוריים אהבנו מולדת מפשטת, ואהבה זו נטענו בתוכנו במשך הדורות ונשאנו ממקום למקום. הפטריוטיזם הזה היה לכח דינמי עצום"

האם יש סיכוי לחדש את הברית עם האדמה הזו? לחוש אותה באמת, כפי שהיא עכשיו ומעבר לכל מה שנאמר עליה ונגדה? האם  אפשר יהיה להניח, ולו לרגע, לכל המסכים שנמצאים ביננו ובין המקום הזה, כל "הפסוקים והשמות ההיסטוריים" שנרשמו בנו?

השבוע עלה בי רעיון למהלך כזה. אני קורא לזה "שמיטת השמות". היא מבוססת על הרעיון כי בתוך אותה הזרה שהרב שג"ר מדבר עליה בנוגע לשמיטה טמון גם המפתח להתחדשות ולראיית המקום הזה באור חדש לגמרי. הרעיון הוא לוותר, זמנית, על כל השמות, פעם בשבע שנים למשך שנה אחת. בשנה הזו, לא תהיה "ירושלים" או "הר הבית" או "הגדה המערבית". זו תהיה שנת השכחה הגדולה – ללא סיפורים. נצא החוצה ונתבונן באדמה כפי שהיא באמת, מתחדשת בכל רגע נתון. אל תדאגו, אחר כך נמשיך לספר סיפורים אבל אולי אחרי הנשימה הארוכה הזו הם ישתנו קצת. 

(אולי כל הפרויקט יכול להתנהל במימון של חברתWaze  )

פורים - הזמן המעגלי והשיבה הנצחית

בדרך כלל כשמדברים על זמן יהודי חושבים על זמן לינארי - זמן שיש בו מקור, דרך וייעוד.  בתורת הסוד, מבחינים בין שני מציאויות: עיגולים ויושר. העיגולים הם הזמן של עולם הטבע, עולם של השגחה כללית שאין בו ימין שמאל ואמצע. החידוש של עולם התיקון הוא היושר, מציאות שיש לה ייעוד ומממילא גם אפשרות לדבר על עבר ועתיד.

 הרעיון המעגלי של זמן שחוזר על עצמו נתפס לפעמים כסמלה של העולם האלילי -  הסמסרה, מעגל הלידות והמיתות ההודי. אורובורוס, הנחש  הקדמוני מספר המתים המצרי, שאוכל את זנבו. 

 מי שהוקסם מהרעיון הזה הוא חורחה לואיס בורחס (הגאון), שעסק בו בכמה מן הסיפורים שלו. בסיפור "התיאולוגים" מופיע תיאור של כת האנולרים (הטבעתיים) שמנהיגם אאופורבוס אומר את המילים הבאות רגע לפני שהוא עולה על המוקד: "אל תבעירו מדורה, הבעירו מבוך של אש. אילו התמזגו כאן כל המוקדים שכבר הייתי, לא היה מספיק להם המקום על פני האדמה והמלאכים היו נותרים עיוורים. וכה אמרתי פעמים רבות" (מתוך הקובץ "האלף")

בניגוד המעגליות המצרית, הדוגמה המובהקת ללינאריות של היהדות שייכת לחודש הבא - הקביעה כי "החודש הזה לכם ראש חודשים"  - יש נקודה בזמן שקוראים לה התחלה.  אבל כל זה לא שייך עכשיו, כי פעם בשנה אנחנו דווקא חוגגים את הזמן המעגלי, מיתוס השיבה הנצחית.

אורובורוס הנחש האוכל את זנבו.

(אולי מזכיר קצת את 2 הדגים ממזל החודש, האוחזים אחד בשני?)

על פי חז"ל נראה שגם המן מכיר בכך שהיהדות מזוהה עם הזמן הקווי. הוא שמח כשהפור נופל על חודש אדר, החודש בו משה רבינו נפטר. מנקודת מבטו, הסיפור היהודי נראה גמור. (זה החסרון של סיפור שמתקדם באופן לינארי. ברגע שזה נגמר, זה נגמר). המן יודע שעכשיו, הטבעת היא השולטת. אבל  אז חז"ל מפתיעים אותנו ומחזירים את המעגל לתמונה – בחודש אדר משה נפטר אבל גם נולד. ואכן כפי שמביא רבנו בליקוטי מוהר"ן תנינא ז'  ("כי מרחמם ינהגם"), משה בעצמו מייצג את הזמן החוזר על עצמו שאת שמו ניתן לקרוא כראשי תיבות מה שהוא הוא (שיהיה) "כי הוא היה המנהיג לישראל והוא יהיה המנהיג לעתיד"ץ (בכלל הזמן המשיחי הוא יותר עגלגל כי הוא מדגיש את החזרה לתהילת העבר. כך גם בנוגע לתנועה המשיחית שאותה אנחנו חיים עכשיו, הלא היא התנועה הציונית).  

למרות שבמגילה,  הסיפור הזה פועל לטובתנו, עדיין העולם המעגלי של פרס מתגלה כסוג של כלא. אחשורוש, השליט העליון שבוי בידי הטבעת. האלימות האקראית היא בלתי נמנעת. הטענה הידועה היא כי המגילה מגלה  שהיושר פועל בתוך העיגולים. כפי שאומר הראי"ה "בתוך העיגולים עצמם, בתוך חוקי ההוויה המוכרחים, בתוך חוקי הברזל האיתנים, שאינם משתנים בפעולתם על גוי ועל אדם יחד, הפועלים את טובם על כל הרעים ומקדיחים בצד הבוער שלהם גם את הטובים והישרים, בתוכיות פנימיות רק היושר הולך ופועל, הנם הולכים לתכונת היושר ובשבילו".

  כל זה נכון אבל נדמה לי שיש גם מקום לקחת את העיגולים עד לקצה (סוג של פרדוכס). יש צד של גילוי נפלא בהתמסרות למעגל, המגלה את המציאות על רבדיה העמוקים – המקום הבלתי ידוע בו מרדכי והמן הם אחד. על פי האריז"ל זוהי עבודת השכרות. השהייה במקום הלא מכוון מאפשרת לנו לומר את המילים "ברוך המן" ללא כוונה ובכך להעלות ניצוצות ממקומות קשים ובדרך כלל בלתי נגישים בעולמנו הקווי. הויתור (זמני אבל מטבע הדברים גם נצחי) על כוונה מודעת, על ייעוד, על טוב ורע, שמאל וימין, חסד דין ורחמים הוא המאפשר לנו להיות כאן, לגמרי בעולם הזה ולחוות את המציאות בצורתה הבלתי מחולקת. בפורים אין כל ניסיון להגביל את המציאות החומרית – זה יום חול לכל דבר. הקודש נמצא בעצם אובדן ההבחנה בין עליון לתחתון. ובאבדן ההבחנה בכלל. בסוף הזמן הלינארי הוא בחירה (האמירה למשל שתכלית הירידה היא עליה היא בחירה מושכלת לראיית מציאות קווית) ולכן ראוי לעתים גם לוותר עליה. 

אין סוף, ואין התחלה. לפחות עד לפסח.